תינוק שאינו מחייך הרבה

על פי תיאורך הקצר ובהנחה שבנך מאז ומתמיד מיעט לחייך, אני נוטה לייחס את "הרצינות" שלו לטמפרמנט (מזג) המולד שלו, מאחר שלדברייך הוא ילד רגוע המתפתח יפה ועושה כל מה שמצופה ממנו לגילו. טמפרמנט זה מלווה בדרך כלל בהסתגלות איטית יותר לשינויים(האם תמונה זו תואמת לבנך?). לרוב מוצאים דימיון בין ילד שנוטה להבעת פנים רצינית לבין אחד מהוריו(האם גם אצלכם?).ישנם מחקרים שמראים קורלציה בין נטייה של תינוקות לחייך לבין מיומנויות חברתיות טובות במיוחד בהמשך, מאחר והחיוך הוא האמצעי הראשון בו משתמש התינוק על מנת לתגמל את הסובבים אותו ולהזמין את קרבתם. עם זאת, אין הדבר אומר שמי שממעט לחייך, יתקשה ביצירת קשרים חברתיים, אלא שתחום זה לא יהיה בהכרח הצד הדומיננטי.
לא ציינת אם יש הבדל בין הרצינות של בנך כאשר הוא נמצא בבית עמכם לבין מצבים בהם הוא נמצא בסביבה לא מוכרת. כיצד הוא מגיב כאשר הוא בחברת ילדים?כאשר ניגשים אליו זרים?האם הוא מגיב בחיוך רק כאשר אתם מדרבנים אותו לכך או שהוא גם מחייך ספונטנית ,גם אם לעתים רחוקות?בתגובה למה הוא כן יחייך ספונטנית?
לעתים, מיעוט בחיוכים וארשת פנים רצינית קבועה, מבטאים חרדה אשר מופיעה בעיקר במצבים חברתייים בהם יש מגוון גירויים שהפעוט מתקשה לווסת. האם את מתרשמת שבנך רגיש במיוחד לגירויים מסויימים?רעש, מגע, אור, תנועה?
ולשאלתך-האם מדובר בבעיה: כל עוד הילד מתפתח בהתאם לגילו, רגוע ,מתעניין בנעשה סביבו, סקרן, מגלה הנאה ועניין ממשחק ומקשר עם הסובבים אותו (גם בלי שיחייך, החשוב הוא שיגלה עניין ורצון לקשר ולא יתבודד ויהיה פסיבי) -איני רואה כל בעיה וחשוב שכהורים לא תייחסו לכך חשיבות יתר. רצוי לא לעודד אותו לחייך באופן מלאכותי מאחר שבכך אתם לא מאפשרים לו לבטא את עצמו כפי שהוא ומשדרים לו בעקיפין חוסר שביעות רצון ממי שהוא. העדיפו לראות ברוגע שלו מדד לשביעות רצונו ולתחושת ה"well being" שלו, וראו בכך חיזוק לדרך בה אתם מגדלים אותו ומטפלים בו.
בברכה
אודט