הירדמות ושיער כאובייקט מעבר

ביתי בת שנה ושלושה חודשים. יודעת להרדים עצמה לבד מגיל צעיר יחסית. יישמנו את שיטת ה-5 דקות (אך חיכינו כל פעם זמנים קצרים יותר מ-5 דקות) וזה עבד מצויין. אובייקט המעבר שלה היה מאז ומתמיד מוצץ. היתה תקופה שגם החזיקה חיתול ביד אך ויתרה על זה. במשך הזמן ניסיתי לציע לה אובייקטי מעבר שונים להחזיק ביד (בובות רכות) אך היא לא התחברה לכך. בסביבות גיל 11 חודש בנוסף למוצץ שמתי לב שהיא מלטפת את השיער ולעיתים גם מושכת אותו (לא תולשת). העדפתי לנסות ולמנוע ממנה התקבעות של הרגל זה מחשש שבעתיד זה יהפוך לתלישה או לעיניין גובר בשיער, מעבר לכך אני דוגלת שאובייקט המעבר יהיה חיצוני ולא חלק מגופו של התינוק (למשל, אם היתה לוקחת אצבע הייתי מנסה למנוע, אבל עם מוצץ אין לי בעיה). מה שעשיתי זה להיות נוכחת עד שנרדמת (ויתרתי על שיטת ה-5 דקות) ובעדינות להסיר את ידה מהשיער ולהציע משהו חליפי, היו פעמים שזה הצליח אבל בגדול היא לא התחברה לשום אובייקט חליפילאורך זמן, וחזרה למשש את השיערות. בשבועיים האחרונים היא גם ממששת אותם בזמן שהיא שותה מבקבוק במהלך היום. אז הרבה יותר קל להפסיק את ההרגל, פשוט מציעים לה כפית או מכסה של בקבוק, העיניין הוא שזה לא מכחיד את התופעה בשתיה הבאה. למעשה השאלה שלי מתחלקת לשני נושאים:
1. מה לעשות עם עניין מישוש השיער בזמן ההשכבה והאכילה? האם יש נתונים כלשהם כמה ילדים שהאוביקט מעבר שלהם שיער בסוף מפתחים הרגל של תלישה? אגב היא ילדה עם מזג נוח, מצב רוח טוב, תקשורתית, ומתפתחת כמצופה. אין לה בעיות בויסות החושי, אבל יש לה קשקשים (כבר מלידתה) ושמתי לב שהיא נוטה להזיע בראשה, בעיקר במצבי בכי או פעילות פיזית.
2. בשבועיים האחרונים היא ממש דורשת את נוכחותינו בחדר עד להרדמותה, וגם זמן ההרדמות שלה ארוך יותר כ-45 דקות. האם זה נכון לוותר על הרדמות עצמית? עד עכשיו פעלתי כך כי סדר העדיפות שלי היה קודם כל לעזור לה עם השיער, גם על חשבון זה שההרדמות תהיה קשה יותר.