בתי בת השנה וחודשיים מרביצה

קרן שלום,
הורים רבים נבהלים ומופתעים מתגובות כפי שתיארת, אשר עלולות להתפרש בשוגג כאלימות.
האמת היא, שפעוטות רבים, כאלו שאינם חשופים לאלימות, עשויים להגיב בדיוק כך בשלב הטרום מילולי. בד"כ זהו ביטוי של כעס או תסכול (נניח שלא קיבלה את שרצתה), ולפעמים זוהי בדיקה של ההשפעה שלה על הסביבה ("מעניין איך תגיב אמא כשאעשה את זה..."). אצל גדולים יותר זוהי הזמנה להצבת גבולות על ידי ההורים. אני מסכימה איתך- כאשר נגרם נזק לרכוש וסתם כאב פיזי, זהו הסמן להתנהגות לא תואמת, ויש מקום להתערב ולהרחיב את אופני התגובה שלה. תפקיד ההורים הוא לאפשר ביטוי של קשת של רגשות, כולל שליליים- אני כועסת/ מאוכזבת/ עצובה וכו'. מנגד- תפקיד ההורים הוא גם לעצור תוקפנות פיזית, שלה או כלפיה.
ראשית, כדאי לשים לב, מתוך ההיכרות איתה במצבי יומיום, מתי מגיבה כך (בתגובה לאילו מצבים, מילים וכו'). כך תוכלי לצפות את זה מגיע...שנית, מעבר למילים החשובות הנותנות לגטימציה לתחושת התסכול שלה, אך אוסרות להרביץ (את כועסת אבל אסור להרביץ, אני לא מרשה לך להרביץ, לא נעים וכו') ובמקביל, חשוב לבלום את המכה בצורה של התנגדות לא אלימה. כלומר לעצור את היד המורמת לעבר הפנים ובמקביל לתת מילים לרגשות שלה ולמה שרוצה. השימוש במילים ושפה חשובים אמנם כבר מגיל צעיר, אך אין כמו מעשים כדי לקבוע מציאות וגבול ברור למותר ואסור. חשוב לתת שבחים מילוליים רבים והתפעלות לנוכח כל ביטוי רגשי תואם שלה, בשפה או בתנועת יד, אשר ילמד אותה את הדרכים שבהם כדאי לה להתבטא על מנת להיות מובנת.
אם תגיבי כך בעקביות , לאורך זמן (מדובר על שבועות וחודשים ולכן סבלנות) היא תפנים ותבטא תגובות תואמות יותר.
שיהיה בהצלחה וחג שמח,
בשמת