ועוד שאלה קטנה

שלום מיטל,
לא ציינת בת כמה בתך, וזהו משתנה חשוב כשמדובר בדפוסי התנהגות והתמודדות של תינוקות, פעוטות וילדים. מכיון שתארת שאתם מצפים ממנה להגיד מה היא רוצה, אני מניחה שמדובר בפעוטה/ילדה בת יותר משנה וחצי (?), אך עדיין אכתוב תשובה כללית בלבד.
הצורך בהיצמדות להורה הופך מוגבר יותר כאשר פעוטות/ילדים חווים מצוקה וקושי. הם מרגישים חוסר אונים, חווים את עצמם כבלתי מובנים ולעיתים אף בלתי רואיים. בהתמודדות החדשה במסגרת החינוכית הילדים מצופים להתרגל למקום חדש ולסביבה חדשה כשהם אינם מכירים את הדמויות המטפלות, הן אינן מכירות אותם, ועליהם להתחלק בתשומת הלב עם ילדים נוספים. הסיטואציה הזו יוצרת מצב משברי שלעיתים נחווה כמשבר אמון של הילד עם הוריו ומתבטא בבית. לפיכך, למרות שלכאורה ההסתגלות למסגרת הינה חלקה וללא קשיים מיוחדים, לילדים יש צורך להיצמד יותר, להיות בקרבת מי שמכיר אותם יותר מכל ובקרבת מי שמבין אותם בלי מילים. זה קצת דומה לצורך שלנו, המבוגרים, להיצמד לטלפון כשרע לנו ולדבר עם הקרובים לנו, או אפילו להזדקק למפגש עם מישהו קרוב שינחם וירגיע.
לפיכך אני לא תומכת בהמלצה "להתעלם" מהרצון שלה להתקרב ולהיצמד. ברור שאין באפשרותך להרים אותה על הידיים כל הזמן (ושוב, תלוי בת כמה היא), אבל אני מציעה כן לאפשר לה קרבה, זמן משותף מוגבר איתך וכן לעזור לה לבטא את הצורך הזה שלה במילים, משהו כמו: "את מאוד התגעגעת היום לאימא ואת רוצה שאימא תהיה איתך הרבה". ברוב המקרים מדובר בתקופת הסתגלות קצרה שצפויה לחלוף בהדרגה, ככול שתרגיש בטוחה יותר במסגרת הגנית.
בהצלחה,
מיכל