בכי בפרידה בבוקר

הבכי של בתך בפרידה בבוקר אינו משקף בהכרח עד כמה טוב/לא טוב לה במעון לאחר לכתך, כמו שהוא מבטא את הקושי בוויתור עלייך. יתר על כן, הספק שלך לגבי ההחלטה להכניס את בתך למסגרת, מקשה עלייך להפרד ממנה בקלות, מאחר שאת לא בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון. בכך, בתך מקבלת מסר שהשארותה במעון אינה בטוחה/נכונה בעיניך, ,מהשמעצים את קשיי הפרידה.
כיצד נפרדה ממך בתך עד כה במעבר לדמות מטפל אחרת? כיצד הייתה עבורך הפרידה?
ללא ספק לכל הורה יש קושי להשאיר את הטיפול בילדו לאדם אחר ומדברייך ניתן להבין כי גם לפני הכניסה למעון לא היה לך ולבעלך קל להפרד מבתך לטובת דמות מטפל אחרת (סבתא/סבא/ביביסיטר/מטפלת)וחשוב להבין מהי הסיבה לכך.
אני מניחה שבחירת המעון הספציפי שבתך שוהה בו נעשתה מתוך שיקול דעת ומחשבה, ושאלתך נוגעת יותר לעיתוי בהכנסת בתך ופחות למידת התאמת המסגרת הספציפית לצרכיה. לא פרטת מה היו החלופות שעמדו בפניכם (משפחתון/מטפלת/דחיית אפשרויות תעסוקה וכו'..) בבואכם לקבל החלטה.

על מנת לקבל תמונה טובה יותר לגבי תפקודה של בתך במעון במהלך היום, מומלץ מאוד לשאול בסוף היום את אחד מאנשי הצוות שאלות ספציפיות כגון, איך היא משחקת, איך היא נרדמת, איך היא מגיבה לילדים סביבה, עם מי מהמטפלות יצרה קשר קרוב יותר , ממה היא נהנית בשהותה בגן ומתי היא מגיבה בקושי או בבכי.
בנוסף, כדאי לנסות ולראות כיצד בתך מגיבה בפרידה בבוקר מבעלך, יתכן שיהיה לה יותר קל אם הוא חווה את הפרידה קשה פחות. בכל מקרה, כל פרידה חשוב שתעשה קצרה ככל שניתן, על מנת למנוע חרדה מיותרת מצד בתך כאשר יש השתהות בפרידה.
אם מעבר לבכי, בתך מתנהגת כהרגלה בשעות שאחרי הגן, אוכלת וישנה בדפוסים דומים כמו לפני הכניסה לגן, עם אותו מצב רוח שאפיין אותה קודם, אין סיבה לחשוב שהיא במצוקה ואינה מסוגלת להתמודד עם האתגר של כניסה למסגרת חוץ ביתית.
בברכה
אודט

למרות שקשה לי אני נפרדת מבתי מהר בבוקר ולא משתהה, והיא גם בוכה אם בעלי לוקח אותה למעון בבוקר
לא לקחתי בחשבון חלופות אחרות כמו מטפלת ומשפחתון משום שבמעונות יום לפי מיטב הבנתי יש יותר פיקוח חיצוני.
אני מאוד מרוצה מהצוות, ואני כל הזמן בוחנת אותם ללא הפסקה, מפתיעה אותם באמצע היום וכו'.
אבל הבכי הזה בבוקר (שמסביב אני רואה תינוקות שנפרדים יותר "בקלות" מהוריהם) "קורע" אותי, למרות שאמרו לי ואני גם המתנתי מספר פעמים וראיתי שאחרי 5 דקות היא נרגעת, אך תמיד אני שואלת את עצמי אומנם היא כבר לא בוכה אך מה היא מרגישה, האם היא כועסת או עצובה....
שאני לוקחת אותה עד שהיא "קולטת" שנכנסתי למעון היא מתנהגת כרגיל אך ברגע שהיא רואה אותי היא פורצת בבכי ומושיטה ידיים (תקחי אותי). אך אחר כך היא מתנהגת רגיל....
ההחלטה שלי לשים אותה במעון הייתה מבחינה חברתית - והיא אכן מפתיעה אותי כל פעם מחדש עם דברים חדשים.
האם יש גיל מסויים שבו עדיף לשים את התינוקת במסגרת?
בכל מקרה אני מקווה שעשית את ההחלטה הנכונה, ותודה רבה על התשובה המפורטת.
שבוע טוב

תמיד קשה לי להשאיר אותה בידיים אחרות , ולא משנה מי זה , גם אם בעלי שומר עליה, הוא שומע הרצאות בלי הפסקה עד שאני עוזבת את הבית, והוא תמיד קוטע אותי ואומר את זוכרת שאני אבא שלה?!, ואני יודע להחליט את ההחלטות הנכונות לגביה....

לשאלתך-באיזה גיל עדיף להוציא ילד למסגרת חוץ ביתית-זו שאלה תלויית תרבות ואין עליה תשובה אחידה. מבחינה התפתחותית, מדובר בשאיפה לאיזון בין הצורך של הילד בבטחון במילוי אחר צרכיו הבסיסיים, כלומר ביחס אישי ובין הצורך החברתי -הלמידה של התנהגות פרט בתוך קבוצה (דחיית סיפוקים, התחשבות באחר וכו'..). עד גיל שנתיים הפעוט רוכש בסיס טוב מבחינת התפתחות מוטורית ושפתית, כך שהתלות שלו בסביבה כמספקת צרכים בסיסיים הולכת ופוחתת ובהתאם היכולת לדחות סיפוקים הולכת וגדלה. עם זאת, אין הדבר אומר בהכרח שילדים שהוכנסו לפני גיל שנתיים למסגרת, יסבלו מחסכים רגשיים. הסיכוי לכך קטן, ככל שהפעוט עם התפתחות תקינה וככל שהמסגרת בנויה לתת מענה מותאם לגיל הרך (יחס נכון בין מטפלות לילדים, הפרדה בין קבוצות גיל וכו'..).

לפי דברייך, נשמע שבתך מסתגלת היטב למסגרת החדשה שבחרתם עבורה-נרגעת במהרה לאחר לכתך, מתנהגת כשאר הילדים רגע לפני המפגש המחודש שלכן, חוזרת הבייתה עם חידושים שמעידים על כך שהיא פנויה רגשית במשך שעות היום ללמידה ולא נמצאת במצוקה. חשוב לזכור שהסתגלות לגן נמדדת במספר מדדים ולא רק באיכות הפרידה בבוקר. הבכי במפגש המחודש שלכן בסוף היום הוא גם לגיטימי-סוג של פורקן מתח (בכל זאת החזיקה מעמד יפה כל היום ואצל אמא אפשר לבכות) ואולי אפילו קשור איכשהו בלמידה חברתית-כאשר יתכן והיא רואה אותך עם הבעה על הפנים של "מסכנה שלי מה עבר עלייך כל היום בלעדיי בואי ואציל אותך ומסיקה מכך שמשהו לא טוב קרה לה ולכן בוכה(הושטת הידיים אלייך אינה אומרת בהכרח "קחי אותי מפה", אולי "כמה התגעגעתי לחיבוק שלך" וכו').
לסיכום, אני חושבת שמה שבתך זקוקה לו הכי הרבה הוא שתראי את הכוחות שלה ולא רק את הקושי, שתסמכי עליה שתסתדר במצבים שאת לא איתה, גם אם מטפלים בה קצת אחרת ממה שהיא רגילה בטיפול שלך-וכמו שבעלך אומר-תסמכי גם עליו שילמד להכיר את צרכיה גם ללא "הוראות התפעול הנלוות" ואולי אף תופתעי ותגלי עליו ועליה דברים חדשים:)

בברכה
אודט