הכל השתנה.

אני נוטה לייחס את השינוי ההתנהגותי שחל בבתך בראש ובראשונה במחלה שעברה עליה-יתכן כי היא סוחבת עדיין שאריות מהמחלה-הייתי מווודאה זו על ידי בדיקת רופא חוזרת. ידוע כי ילדים אחרי מחלה יוצאים ממסלולם השגור למשך תקופה בתחומים השונים-בהרגלי שינה, אכילה ודפוסי הקשר. המחלה גורמת להווצרות תלות בהורה, ולאחר שהילד התרגל לכך-הוא לא מוכן לוותר על שהות ההורה הקרובה במחיצתו. לכן, חשוב שתכירו בכך ותהיו סובלנים כלפיה בידיעה שמדובר בתקופה שתחלוף ואל תבהלו-במקביל, אל תוותרו על חזרה לשיגרה-כפי שעשיתם לגבי ההשכבה למשל.
סיבה נוספת שיכולה להסביר את הבכי ללא סיבה נראית לעין, יכולה להיות התסכול שצומח מתוך המוגבלות המוטורית הנוכחית, שאולי כעת בתך מודעת לה יותר והייתה רוצה להיות יותר תנועתית מכפי שהיא מצליחה היום. יתכן כי היא חשה בדרישות הולכות וגוברות מכיוון הסביבה להתמודד עם קשייה-איני יודעת עד הסוף כיצד עובדים איתה בצעד ראשון, אני רק יכולה להעיד מניסיוני לגבי ילדים בטיפול פיזיוטרפיה-הטיפול מלווה בבכי ותסכול לעתים. אם זה המקרה-יתכן וצריך לחשוב על דרכים להקל על תסכולה-אולי למתן את הדרישות המוטוריות, אולי לייצר יותר חיזוקים להצלחותיה.
דבר אחרון שהייתי ממליצה עליו בעקבות הערתך על שנות היום שלה-ראשית, יתכן ובתך עוברת קפיצה בהתפתחותה ודפוסי שנת היום שלה משתנים-במקום שנת בוקר וצהרים אולי יש מקום לרכז את שעות השינה לצהריים. שנית, הייתי מנסה לייצר סדר יום ברור, בו ישנן שעות קבועות ככל שניתן לארוחות, זמן קבוע ליציאה מהבית וכו'..
אני תוהה עד כמה את מרגישה עייפה מהגידול הכמעט בלעדי שלך את בתך, וזקוקה לאווורור וכוחות מחודשים למפגש עם בתך-לצורך כך, אולי כדאי לקחת פעם פעמיים בשבוע ביביסיטר/סבתא/דודה לשעות בודדות מהלך היום.
ולבסוף מילת עידוד- המזג הנוח שהיה לבתך לא נעלם וככל שתשדרו כלפיה רוגע והבנה, כך תוכלו לעזור לה לווסת את בכיה ואת יכולתה להתמודד עם קשיים.
בברכה
אודט

ראשית רציתי להודות לך על תגובתך. אני מבינה כי מחלה מוציאה ילד משיגרה בשל התייחסות אחרת בזמן המחלה. ואכן במהלך הימים האחרונים הבכי התמתן ויש שיפור רב, יש אומנם קיטורים רבים אך לרוב אין זה מגיע לבכי מר. חשוב לי לציין שלילדתי יש סדר יום מוקפד ושיגרתי ביותר, בשינה ובארוחות אפילו בשעת היציאה מן הבית, כך שכל אילו לא השתנו. לגבי שנת היום שלה, אינני חושבת שהיא כרגע מוכנה למיזוג השינות, ניכר שהיא עדיין זקוקה לשתי שינות ביום. בשנת הבוקר היא ישנה לבד במיטתה, כמובן שהשכבה זו מלווה בבכי מה שלא היה קודם לכן, שנת הצהריים אנחנו ישנות יחד, וההירדמות בלילה שתמיד הייתה הקלה ביותר, הפכה להיות קשה ביותר מלווה בבכי רב, לעיתים כ -40 דקות עד שנירדמת. עניין זה מתסכל אותי רבות כיוון שהשכבה זו תמיד הייתה כל כך קלה, לאחר שנירדמת לרוב לא קוראת לנו. אני יכולה לשער שהיא חווה את שלב חרדת הנטישה, כיוון שאם אני מתרחקת ממנה 2 מטר אפילו בטווח ראייתה היא מתחילה לבכות. העניין הוא שבמהלך היום כאשר אני רואה כי היא נמצאת בחרדה אני יכולה לחבקה ולהסביר לה, אך אינני רוצה להכניס דפוס של התייחסות מנחמת לשנת הלילה שלא יהפוך הרגל. לכן אני קצת מבולבלת ומתוסכלת.
לגבי עזרה נוספת, לצערי כרגע זה לא אפשרי ואני נושאת בעיקר הטיפול בילדה, אין ספק שזהו דבר קשה ביותר והתחלתי לחשוב לשים אותה במסגרת.
זקוקה להכוונה נוספת..
תודה ענת

לגבי ההשכבה בלילה-יתכן כי בתך בוכה כי היא מוחה על השינוי בתנאי ההשכבה שלה, כאשר במהלך שנת הצהריים אתן ישנות יחד (למה הכוונה? במיטה שלך? לצידה?) ואילו בערב היא נאלצת לוותר על נוכחותך ואף מבולבלת ולא יודעת למה לצפות? אם זהו המקרה-ללא ספק חשוב שתייצרי קביעות בתנאי ההשכבה וכפי שאת משכיבה אותה בבוקר במיטתה והיא נרדמת ללא קושי (לפחות כך הבנתי) כך עשי גם בצהרים.
לגבי הבכי שלה כאשר את מתרחקת מטווח ראייתה במהלך שעות העירות, אני תוהה האם היא מבטאת חרדה או שמא תסכול, מאחר שבנוכחותך לידה את אולי מאפשרת לה יותר תנועתיות-משנה את תנוחתה, מושיבה אותה עלייך, וכאשר את מניחה אותה בגפה, היא מוחה על כך שטווח התנועה שלה בהעדרך-מוגבל יותר ופחות מעניין לה? אם זהו המקרה, הייתי מעודדת אותה ללמוד להעסיק את עצמה ככל שניתן ובהדרגה, אני מניחה שככל שתתקדם מבחינה מוטורית, כך רמת התסכול/התלות בכם תקטן.
אני בהחלט מסכימה איתך שאין צורך להכניס דפוס של התייחסות מנחמת לשנת הלילה, אך הייתי מוצאת פתרון ביניים בין דפוס מנחם של לקחת על הידיים ולחבק ובין להשאיר אותה בוכה לאורך ארבעים דקות , משהו כגון כניסות קצרות להרגעה על ידי ליטוף ודיבור מרגיע.
בהצלחה
אודט