חרדת נטישה

אכן נשמע לפי דברייך שבנך נמצא בשלב התפתחותי תקין שבו מופיעה חרדת נטישה (בין גיל שנה לגיל שנתיים וחצי) . החרדה מתעוררת מתוך תחושה נורמלית של הפעוט כי אתם ההורים מכירים אותו הכי טוב ובנוכחותכם הוא מרגיש בנוח ובטוח. כמו בכל חרדה, ישנן התנהגויות של הסביבה שמגבירות אותה והתנהגויות שמסייעות בהפחתתה. את שאלתך, האם להיות קשים איתו ולהתעלם או לא, הייתי מגדירה-האם לשתף פעולה עם החרדה ולמנוע מצבים מעוררי חרדה ככל שניתן-להשאר צמודים אליו אחהצ, לא להשאיר אותו בידיים של מטפלים אחרים וכו'..תשובתי היא -לא. הדרך הנכונה להתמודד עם חרדה היא לטעת בטחון בפעוט שהוא כן מסוגל להתמודד בלעדיכם, להכין אותו ככל שניתן לפרידה מכם ולמה שהולך לקרות (מי ישמור עליו, מתי תתראו שוב וכו') ולשדר לו שאתם בטוחים שהוא נשאר בידיים טובות (סבא/סבתא, מטפלת/בייביסיטר). כמו כן חשוב לקצר את הפרידות-פרידות ארוכות משדרות את חוסר הבטחון שלכם בפעוט או בסביבה עמה השארתם אותו. גם בסביבת הבית, כאשר אתם משאירים את בנכם בחדר אחד ועוברים לחדר השני-מתעוררת בו חרדה כשאינו רואה אתכם, דברו איתו ואמרו לו שאתם עוברים חדר, הזמינו אותו לבוא עמכם. חשוב לא להבהל מכל בכי ולגשת מיד לאסוף אותו-זה עלול להתפרש כמסר שלילי "זה מסוכן להיות לבד לכן מיהרנו לקחת אותך אלינו". מצד שני, אין להתעלם מהבכי, מאחר שמדובר במצוקה אמיתית ולא פינוק, אשר עם הזמן תחלוף-כך שחשוב לגלות רגישות והבנה, לא לכעוס על הפעוט שבוכה, אך גם לא להמנע ממצבים מעוררי חרדה באופן גורף. כשבאים אורחים לביקור, אפשרו לפעוט להיות לבד בנוכחותכם ואל תהיו צמודים אליו ביוזמתכם. כך הוא ילמד בהדרגה כי ישנם אנשים נוספים שיכולים לתת מענה לצרכים שלו והוא אינו חסר אונים בלעדיכם.
עם ההתפתחות שלו, כאשר בטחונו יגדל הן מבחינת היכולת השפתית לבטא את רצונותיו, הן מבחינת היכולת המוטורית-לנוע בחופשיות-כך תפחת בהדרגה תחושת התלות שלו בכם וחרדת הנטישה תקטן. כל יום שעובר, הוא הזדמנות עבורו ללמידה שאתם הולכים אך גם חוזרים וה"נטישה" היא זמנית. הוא גם לומד בגן(בשאיפה..) שהוא יכול לקבל מענה לצרכיו מדמויות נוספות, גם אם באופן שונה ממה שהורגל.
בברכה,
אודט