גיל שנתיים הנורא

ראשית אני רוצה לחזק אתכם על השיטה שמצאתם על מנת לגייס את בנכם לשתף אתכם פעולה-על כך נאמר-כל מה שעובד ומוכיח את עצמו-מבורך.
אני לא בטוחה שהבנתי את השאלה שלך לגבי הבכי היללני- את שואלת האם לדרוש שיאמר את בקשתו(העדפתו מול האלטרנטיבה שהצעתם), המובנת לכם למרות היללות, באופן בוגר יותר? אם הבקשה שלו אינה מובנת בגלל היללות, הרי אתם עוזרים לו בכך שאתם מבקשים שיבטא באופן בוגר את בקשותיו. אם אתם מתעקשים שאינכם מבינים למרות שהבנתם-אתם מגבירים את תסכולו. אפשרות אחרת היא שאתם מציעים אופציה והיא לא מתקבלת על ידו אך אין אפשרות אחרת ואז-אפשר רק להבין את התסכול שלו ולאמר לו שאתם מצטערים שהוא לא מתרצה מהבילוי/משחק /מאכל שיש כרגע, אך אין אפשרות אחרת ואולי בפעם הבאה תוכלו להענות לאפשרות האחרת-מדובר בהצבת גבולות.
חשוב לא לללכת שבי אחרי גיל שנתיים הנורא ולפרש כל התנגדות כלא עניינית, ולנסות כן להבין, תוך קשב וסבלנות רבים, מדוע מסרב לאפשרות ולשדר לו שאתם מאוד מעוניינים לעזור לו למצוא מה כן ימצא חן בעיניו, אבל קשה לכם להבין כשהוא לא רגוע. פחות לכעוס על היבבנות, יותר לעזור להרגע ולמצוא ביחד פתרון אפשרי ומתאים. זיכרו-לא תמיד הילד יודע מה הוא רוצה, לעתים הוא יודע רק מה הוא לא רוצה וזה גם סוג של הגדרה עצמית עבורו-כך שאין להקל ראש בכך ויש לכבד גם את "אי הרצון". לעתים, כאשר הפעוט חש כי מכבדים את אי הרצון, הוא יפחית את תגובת האנטי שלו ויתגייס לבטא את רצונותיו וצרכיו באופן בוגר יותר.
בהצלחה
אודט