חסרת סבלנות

שלום הדס,
ראשית ברצוני לשבח את עירנותך כלפי עצמך וכלפי הרגשות שלך. לעיתים תחושת חוסר הסבלנות היא כל כך גורפת, ומלווה גם בכעס, תסכול ואף תוקפנות, עד שכל אלו מופנים כלפי התינוק מבלי שהאם מצליחה לראות שהיא זו שעצבנית ולא הוא. התחושות האלה גורמות לרצון להתרחק מהתינוק ולעיתים יוצרות דווקא את המעגל ההפוך - התינוק מרגש שאימא חסרת סבלנות ולא נהנית בקרבתו, הוא רוצה "להחזיר" אותה אליו ולכן "יוצר" מצבים בהם היא תאלץ לבוא שוב ואז בוכה, מתלונן, או לא נרדם, ובפועל אימא צריכה לבוא שוב אבל אז היא עוד יותר עצבנית ועוד פחות סבלנית אליו.
המעגל הזה הוא אחד מהכשולים הגדולים והמרכזיים בהורות וגורם לנשים רבות לחוות תסכול, אשמה ובושה. הן מרגישות בודדות מאוד עם התינוק ובלתי מסופקות ממנו ומעצמן.
לא ציינת האם יש לך מקורות תמיכה כלשהם בגידולו (בן זוג, סבתא, מטפלת) או האם את המטפלת העיקרית בו, האם את עובדת מחוץ לבית והאם הוא במסגרת כלשהיא, האם הוא בנך היחידי ומהם הלחצים הנוספים עימם עלייך להתמודד כעת. כל אלו גורמים מהותיים שבוודאי משפיעם עלייך ועליו. אבל כך או כך, אני חושבת שעירנותך כלפי עצמך היא המפתח לתיקון. אני בטוחה שלא כך דמיינת את חוויית ההורות, וראוי שלשניכם, לך ולתינוקך, תהייה חוויה אחרת, טובה ומתגמלת.
ניתן לעשות הרבה מאוד עבורכם בטיפול מתאים, אבל חשוב לי להאיץ בך לעשות זאת ולא להמתין. השנה הראשונה לחיים קריטית עבור התפתחותו הרגשית של התינוק וככול שדוחים ודוחים את הפנייה לטיפול ("זה כבר יסתדר מעצמו", "הנה הוא הולך לגן ויהיה בסדר", אין לי זמן עכשיו" וכדומה) יהיה קשה יותר לשנות דברים. התערבות מוקדמת היא המפתח להצלחה ולשינוי ולכן חשוב מאוד לפנות בהקדם האפשרי. את מוזמת לכתוב לי ואוכל להפנות אותך לכתובת מתאימה בסמוך למקום מגורייך.
בהצלחה רבה,
מיכל