"פחד" של ילדה מאביה

לו הייתה בתך בגיל שנה, התנהגותה הייתה אופיינית לגילה ומכונה "למידה חברתית"-הסתכלות על המבוגר על מנת להסיק ממנו על הדרך בה עליי לנהוג, מה אני אמורה להרגיש עם מה שקרה לי וכו'..כך, כשילד בן שנה נופל, הוא מביט להוריו טרם הופעת הבכי. אם במבטם הוא מוצא בהלה או רחמים-הוא יבין כי משהו לא כשורה, ויתחיל לבכות. לעומת זאת, אם הוא ימצא בעיניהם מבט אמפתי אך מעודד, הוא יקום על רגליו ויתגבר על הצורך לבכות.
בתך בת ארבע, וכאשר היא נופלת, קרוב לודאי שהיא תבכה מאוד אם עוצמת המכה גדולה ולהיפך.היא פחות תסתמך על הסביבה, על מנת להבין כיצד היא המורה להרגיש או להגיב. כאשר את מתארת, כי בתך נוטה לבדוק בראש ובראשונה את תגובתו של אביה, כאשר היא נופלת או מפילה דבר מה, נשמע כי היא עסוקה ביתר שאת ברגשות אשם על היותה מאכזבת/היות אביה מאוכזב ממנה, במקום להיות מחוברת לרגשות המתעוררים בה באופן ראשוני (האם כואב לי? האם אני עצובה?). כלומר, כעת , היא אמורה להתמודד גם עם הרגשות הטעונים שלה מול החוויה שעברה, וגם מול הרגשות של אביה (כועס/מאוכזב/חרד)-וזה כבר יותר מדי בשבילה. אגב, כיצד היא מגיבה כאשר הוא אינו בסביבה?
ישנם ילדים שמפתחים רגישות יתר למצבים בהם דברים משתבשים, משום שכך הם בנויים מלכתחילה. ללא ספק, ביקורתיות של הורה עלולה להחמיר זאת עוד יותר.
חשוב שאביה יבין את הדברים הללו, וחשוב גם כן שאת תעזרי לה, ככל שתוכלי, לבצע הפרדה בין מצבים בהם יש לה שליטה וכיצד לייצר אותה(להחזיק את הכוס בשתי ידיים) ובין מצביםפ בהם אין לה או לאחרים שליטה(לפעמים כוסות נשמטות לנו מהיד גם כאשר אנחנו זהירים). חשוב לאפשר לה לבצע תיקון מול המצב שהשתבש (בואי ניקח יחד את היאה וננקה) ולא להשאיר אותה פסיבית מול האירוע.
ולגבי אמירות על מותר ואסור-אין ממש רע בכך, כל עוד מול כל אמירה של אסור, ישנה אמירה של מתי בכל זאת מותר. למשל, את לא יכולה לאכול עכשו שוקולד, אבל תוכלי לאכול אחרי האוכל, וכו'..
בברכה
אודט