בן שנה וחצי

אמא יקרה שלום רב

את מתארת מצב בו בנך מראה קושי קיצוני בפרידה ממך.
נראה כי את מצד אחד מרגישה לבד בטיפול בו וזקוקה לעזרה אך מצד שני בפועל את בוחרת להיות איתו לבדך בבית - הבנתי מדבריך שהחלטת להשאירו אותו בבית איתך במקום להכניסו במסגרת אחרת או במקום להביא מטפלת שתהיה איתו בביתכם.
בנך בגיל שילדם מגלים קונפליקט בין להיות עצמאיים, לחקור את העולם ולהתרחק מאימא לבין להצמד לאימא ולהישאר קטנים ותלויים. לקונפליקט הזה אנו וקריאם חרדת נטישה. אך מדבריך אני מבינה שלבנך רק החלק השני - הוא לא מתלבט האם לחקור או לא את העולם, אלא פשוט נצמד אליך עד כדי כך שאת לא מצליחה ללכת לשרותים לבדך.
אולי הגיע הזן לשקול מחדש את הנושא של מסגרת, כגון משפחתון או מטפלת פרטית. יתכן גם כי לבנך הגדול (בן כמה הוא?) אין לך זמן מרוב שהקטן טופס מקום.
אולי תהיה לך הזדמנות לעשות דברים לעצמך, לעבוד, ללמוד, להנות לבדך, עם חברות, לעשות דברים שלא קשורים לבנך. כך, תוכלי להיות פנויה אליו במפגשים בניכם ולא תחווי את הצורך שלו בך כמעיק וקשה.
בקשר למשחקים - היל "אומר לך" שהוא אינו זקו למשחקים החדשים. אז, אין טעם לקנות עוד צעצועים. עומס צעצויעם עלול להיף את הילד ולבלבל אותו. ככ שיהו פחות צעצועים ושאת תהיהי פנויה לשבת איתו ולשחק איתו, אולי מבקום לקחת אותו על הידיים, תוכלי להסביר כיצד כל צעצוע פועל ותוכלו להנות ביחד מכל משחק. כדאי שלכ משק יהיה מקום קבע כדי שהילד ילמד איפה כל דבר נמצא ובהמשך יוכל בעצמו ללכת ולבור במה רוצה לשחק.

תפני לעזרה מקצועית אם תרגישי שאין שינוי במצב בבית. קיימים מקומות ציבוריים טובם לטיפול ביחסים הורה-ילד, אם תרצי נוכל לעזור לך לתאר מקום מתאים לצורך הערכה מקצועית וטיפול.

בברכה