תשכול

שלום,
בני בן 3.3 מתקשה מאוד בדחיית סיפוקים ונוטה להתפרצויות בכי רבות. בכלל כל דבר, כל בקשה או דבר מה נעשה בבכי. אנו אומרים לו שבבכי לא ישיג דבר ובאמת לא נותנים לו עד שמבקש יפה - אבל חוזר וחוזר חלילה- הגישה הזו לא עוזרת.
אני מאוד מוטרדת מההיבט הריגשי אצלו. כרגע הוא בגן פרטי עם עוד 14 ילדים ואני כבר דואגת לשנה הבאה שיהיה עם 35 ילדים.
אתמול למשל, הזמנתי לראשונה חבר מהגן ואני זו שתיווכתי ביניהם והפעלתי אותם. אז אם הוא לא מנצח במשחק באולינג הוא בוכה. ואם אני מגישה להם לשתות והחבר ביקש את הכוס האדומה לפני הבן שלי, אז בני החל לבכות שהוא רוצה - לא נתתי לו.
ובכל משחק ששיחקנו אם החבר יודע את התשובה והבן שלי לא - אז חרב עולמו. אני מסבירה לו שככה זה, פעם אתה יודע, מצליח ו/או מנצח ופעם מישהו אחר.
בגן הגננת מתארת מצב דומה - אם היא מזמינה מכל הקבוצה 2 ילדים ובני לא ביניהם, הוא מתחיל לבכות. אתמול היא חילקה חישוקים לכל הילדים והבן שלי לא רצה, אז היא נתנה את שלו לילד אחר - שוב הוא בכה בכי מרורים והגננת הציעה לו חישוק אחר- אבל הוא רצה רק את זה שהילד האחר קיבל - כמובן שהיא לא נתנה לו.
הגננת מתארת שהוא גם נצמד לילדים כל הזמן וזה ממש מציק. גם בבית כל הזמן נצמד לאחותו בת שנה, נותן לה יד ומושך אותה, תופס לה בראש או שטופח לה על הראש, כופה עליה שתשב במקום מסויים ותראה את ההצגה שהוא עושה ובכלל כל הזמן סוחב אותה ומושך אותה והיא נופלת בגלל זה ובוכה והוא מקבל עונש בחדר סגור.
יש לציין שאנו מאוד עיקביים בתגובות שלנו אליו ולא מוותרים לו בכלום גם אם הוא בוכה וצורח. לדעתי אני אפילו נוקשה מידי - יכול להיות שאתמול שהחבר הגיע לראשונה ובני היה נרגש, הייתי צריכה לגלות יותר גמישות איתו.
הייתי שמחה לקבל קצת עצות איך לנהוג עמו.

תודה
אמא