ילד בן 5 עם גמגום על רקע רגשי

ניבין שלום,
לצערי קשה מאוד להתייחס לשאלתך מבלי לדעת פרטים על הילד: מהו הרקע הרגשי שבגינו התפתח הגמגום, בן כמה הוא, פרטים על המשפחה שלו ועוד. בנוסף, לא ברור האם את מתחילה לטפל בילד כמטפלת רגשית או כמטפלת שמטפלת בו ושומרת עליו בזמן שהוריו בעבודה, אני מניחה שאם את משוחררת טריה האפשרות האחרונה היא הרלבנטית.
כהערה כללית רק אומר שלגבי ההתייחסות לגמגום עצמו, חושב מצד אחד לא לתת לילד הרגשה שהגמגום שלו הוא "לא בסדר", פגום וכד' (יתכן שהילד נושא תחושה זו בתוכו, אך חשוב שזה לא יגיע ממך), ומצד שני, לא להתעלם מהגמגום ולעשות כאילו הוא לא קיים. חשוב להתיחס לגמגום ממקום של הכרה, של קבלה, שהילד ירגיש שהנושא הזה יכול להיות מדובר איתך, גם אם הוא קשה. יתכן שמעבר לסיבות הרגשיות הגורמות לגמגום, גם הגימגום עצמו גורם לילד לתחושות קשות של חוסר ערך, אשמה ואף לקשיים חברתיים. חשוב שתשמשי עבורו אוזן קשבת, אם דרך שיחה (לא כתבת בן כמה הילד) ואם דרך משחק, אומנות וכדומה. חשוב שלא ירגיש שאת בקורתית כלפיו, בזה לו או מנסה ל"תקן" אותו.
הנוכחות המקבלת והאמפטית שלך יכולה לעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם הגמגום שלו.
מעבר לכך יתכן שהוא זקוק לטיפול רגשי, שיכול להיות טיפול באומנויות.
בהצלחה!

אחרי ששלחתי אתהתגובה ראיתי שכתבת את גילו של הילד בכותרת השאלה, סליחה. ילד בן 5 סביר שיתקשר בקלות רבה יותר את קשייו בדרך של משחק ויצירה מאשר בצורה מילולית ישירה של שיחה.

גם לצערי לא ידעתי הרבה פרטים על המקרה לפני שהתחלתי, אך תודה על ההיענות המהירה שלך והמעמיקה. מדובר במקרה של טיפול באומנות, אך הייתי מעוניינת לשמוע רעיונות להפעלה או ליצירה עם הילד שאוהב חיות. בפרקטיקה שלי עבדתי עם גילאים יותר מבוגרים לכן אני קצת מתלבטת לגבי ההפעלות שאפשר לעשות עם הילד כי מדובר בילד שצריכים לעניין אותו במשחקים והפעלות למיניהן ומשתעמם מהר מהמשחקים. תודה על כל תשובה תינתן.

שכחתי לציין שהילד מסרב להיכנס לבוד והאימא מצטרפת במפגש. תודה

נשמע שחלק מהבעיה היא הקשר של הילד עם אמו, קשי פרידה, אולי התקשרות חרדה, אולי קשר סימביוטי. נארה שיש הרבה מקום לעבודה עם האם במקביל לעבודה עם הילד. לגבי פעילויות לילד, אני מאמינה שהדבר החשוב ביותר בטיפול הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. השאלה "מה עושים" היא חשובה אך משנית. כל פעילות שהיא יכולה לקדם את הקשר ביניכם, אם האינטראקציה היא טובה, אם הילד ירגיש שאת רואה אותו, מכילה את חרדותיו ותוקפנותו, ומחזקת אותו. לצורך הענין, גם התמסרות בכדור או משחק קלפים יכולים להיות משמעותיים, לפחותבתור התחלה, לצורך יצירת הקשר והאמון. אני מאמינה שלאחר שהילד ירגיש בטוח איתך הוא יוכל להתמיד יותר בפעילויות של אומנות, משחק סימבולי וכדומה. אם הוא אוהב חיות אפשר ליצור חיות מפלסטלינה או מחומרי יצירה אחרים, אפשר לשחק במשחים עם בובות של חיות ואפשר אפילו לגלם חיות בדרמה. למשל: בוא תבחר חיה שבא לך להיות עכשיו ותנסה לשחק כאילו אתה היא. את גם תבחרי חיה ותהיה אינטראקציה בין שתי החיות שבחרתם. הרבה תכנים יכולים להיות מובעים בכזה משחק. נשמע לי שאחת ממטרות הטיפול היא להוציא את האם מהחדר ולאפשר לילד להרגיש בטוח בחדר רק איתך. ניתן לעשות זאת בתהליך הדרגתי. למשל, יצירת "טלפון של פעם" משתי קופסאות לבן/יוגורט עם חוט ביניהן, כשהילד קובע כל פעם את אורך החוט, ויודע שכל פעם שהוא רוצה את אמו הוא יכול לפנות אליה ב"טלפון", עד שלאט לאט החוט מתארך מספיק כדי שהאםתצא עימו מחוץ לחדר ותשב בחוץ. הדבר נותן לילד תחושת בטחון שאמו בהישג יד אם ירצה אותה, אך מאפשר לו להתפנות. זה תהליך שיכול לקחת גם כמה פגישות, תלוי בעומק החרדה. בהצלחה!

תודה מיה על ההתייחסות, עזרת לי הרבה ונתת לי רעיונות איך להמשיך ולהתנהל. מודה לך