דימנציה

הכחשה וסירוב לקבל טיפול

בעיית ההכחשה וסירוב אף להיבדק ולקבל טיפול היא שכיחה בפרט בהתחלה של דמנציה.
תופעה זו שכיחה יותר באנשים עם אישיות דומיננטית ואסרטיבית שלרב מילאו תפקידים חשובים בחברה. הם מתקשים יותר לקבל את הסטטוס החדש והיפוך התפקידים-המעבר למצב של חוסר שליטה וקבלת עזרה. במקרים אלו יש לכנס את כל בני המשפחה והחברים, אפשר בססיות נפרדות ולטכס עצה כיצד לשכנע את הבן משפחה קודם כל להיבדק. לעתים לחברים יש יותר השפעה מבני משפחה.
בשלב ראשון נתן להזמין רופא מומחה בתחום(פסיכוגריאטר), לביקור בית, מבלי לציין את תוארו ואפשר אף להציגו כרופא חבר משפחה או חבר של חברים שבא לדרוש בשלום המטופל. רופא כזה מלבד כישוריו המקצועיים וקסמו האישי(במדת האפשר) צריך לתכנן את הבדיקה כך שתהווה המשך ישיר לשיחת ההתעניינות הכללית ותוך כדי רכישת אמונו של המטופל/ת מבצע גם בדיקת הערכה קוגניטיבית ונפשית. אחרי בדיקה כזו עם יצירת אמון בין המטפל והמטופל, המטופל לרב משתף פעולה עם הרופא ומבצע את הוראותיו, בדיקות נוספות וטיפולים, שגם במקרה זה לא חייבים להתחיל בתרופות ספציפיות שמזוהות עם אבחנות סטיגמטיות כאלצהיימר.

הרעיון של דמות טיפולית שלא שייכת למסגרת המשפחתית נראה לי כיוון נכון.
הדילמה הנוספת שעולה- קשורה למידת שיתוף הפעולה של המשפחה עם תכני המושא הדמיוני. האם לדעתך יש להציב מראה מציאותית של 'לא יתכנו דברים כאלה'- שגורם לה לכעוס שלא מאמינים לה, או דווקא הליכה עם הנרטיב הזה כדי לנסות להכנס לתוך עולמה ואז ליצור אמון ואולי לנסות דרכו להשיב אותה לאזור הריאלי?

אפשר לנסות לשכנעה שמדובר בחזיונות ובמחשבות שווא, לרב זה לא מצליח. לרב איננו מצליחים "להעלות" את המטופלים האלה אלינו, לכן אנחנו צריכים "לרדת" אליהם במדת האפשר ותוך כדי נסיון לטפל בתופעות הנ"ל בתרופות אנטיפסיכוטיות.