דכאון, פרנויה, סירוב לקבלת טיפול

שלום רב,
אבי בן כ 83, לאחר ארוע מוחי לפני כ8 שנים במהלכו עבר צינטור מוחי, כתוצאה מהצינטור הפך המיפלגי בצד ימין אך עבר שיקום ומתהלך בעצמו. הירידה בעצמאותו ואובדן יכולתו להמשיך לעבוד גרמו לדכאון שמתאפיין בעיות וירידות.
הוא מתגורר בבית עם אמי שגם היא לא בריאה, חולת סכרת עם פגיעה בראיה אך היא תומכת ומטפלת בו.
בשנים האחרון הוא במצב רוח ירוד ודכאוני אבל כל נסיון לעזור לו עם טיפולים לא צלח, הוא מצהיר כי אבד עניין בחיים ולא מעוניינת בטיפול תרופתי או כלשהו אחר. יחד עם זאת מקפיד לקחת את הטיפול התרופתי הקבוע ולבצע בדיקות שגרה.
לפני כשנה היה ארוע חריף במהלכו הוא ואמי רבו ואז איים להרוג את עצמו, הפרדנו ביניהם וכעבור כשבוע כשהעניינים נרגעו היא חזרה הבייתה. מאז מצבו יציב אם כי אינו מרבה לצאת מביתו, מרבה לישון אך אוכל ושוצה וכשאנו מגיעים לבקר הוא קם ושמח לראותנו אם כי לא מרבה לדבר או לתקשר.
לאחרונה חלה החמרה במצבו, החלו אירועים של אי נקיטת שתן מתוך דחיפות, היינו בבירור אורולוגי ללא ממצאים כלשהם, הטיפול התרופתי לא עזר. זה גרם להחמרה במצבו על רקע של בושה ותלות באמי. אמי מצידה מתוסכלת מהמצב, הוא מתנהג בכפיות טובה ואינו מתייחס אליה יפה, הי לא יוצאת מהבית כדי לא להשאירו לבד (מצפונית) והוא מבחינתו טוען שתצא כראות עיניה אך ברור שלא כך הדבר.
לפני כשבוע הייתה מריבה ביניהם אחריה היא חשה מאויימת והתקשרה שנבוא לקחת אותה ומאז היא לא בבית. הוא נותר לבד בביתו, תחילה לא פתח לנו את הדלת ולא התיר לנו להכנס, בהמשך החליף מנעול לבית. כעת מסתגר שם ומסרב לראות אותנו (ילדיו ) לרוב.
מצב הרוח שלו נע בין יציב לבין פרנואידי- הוא מדמיין שהיא בגדה בו עם כל מיני אנשים וזוממת נגדו מזימות, מקלל ומתנהג בצורה מפחידה. אוסיף ואציין שחלה גם מידת מה של הרעה בזיכרון שייתכן ואופיינית לגיל. הוא גם התקשר לכל מיני אנשים וסיפר להם וכעת טוען שלא שוחח עם אף אחד וגם לא זוכר ארוע כזה. גם מספר שכל מיני "חברים " של אמי התקשרו אליהם הבייתה במהלך השבוע. הוא גם מלא האשמות וטרוניה כלפינו ילדיו וטוען שאנו רק לצידה למרות שאנו משתדלים לא לנקוט עמדה.
הבעיה העיקרית היא סירובו העיקש לקבל עזרה, להיבדק או כל דבר שהוא. אינו מוכן לביקור של רופא משפחה או כל פסיכוגריאטר אחר. לא היה כל שיני תרופתי, הוא אוכל טוב וגם לא היתה כל מחלה זיהומית.
מנסיונך, מתארת לעצמי שזהו לא המקרה הראשון בו אתה נתקל, מה שובר את גב הגמל בסוף? האם יסכים לקבל טיפול בסופו של דבר?
אנו מנסים להמשיך ולפקוד אותו בביתו אך להערכתי סירובו ילך ויגבר ולא יסכים לראות אותנו. אנו רוצים להמנע ככל האפשר מאישפוז כפוי כי להערכתנו לא יתרום דבר ורק יגביר את תחושת האי אמון שלו.
מה לגבי אמי? האם רצוי שנחפש לה מגורי קבע אחרים? כעת לא נראה שבטוח שתשהה במחיצתו ונראה כי הפינה שלה חשובה לה מאד למרות שהיא מתקבלת בברכה בבתינו.