בעקבות זה ששמעתי

שיש חשש שנתנו לשרון טיפול יתר,אני חשבתי על דבר שחוויתי על בשרי: כשנותנים טיפול ונדרשת הסכמה בחתימה של המטופל, והוא מסכים וחותם, ואח"כ הוא לא מרוצה ורוצה להפסיק אותו או להחליף אותו בטיפול אחר במהותו, אבל הוא חסוי וחייו מנוהלים בידי אחרים והוא לא יודע בדיוק מה לעשות ולאן לפנות. לא מתייחסים כל כך למקרים כאלה כי הם לא שכיחים אבל מקרים לא שכיחים ויוצאים מהכלל ראויים להתייחסות והחוק מתעלם מהם.
בניגוד למה שחושבים, אדם שמאבד מייד את ההכרה לא מוצא את עצמו במצוקה קשה במהלך הארוע כי הוא איבד הכרה. הטראומה מגיעה כאשר מלבישים עליו טיפול פסיכולוגי שיקומי או פסיכיאטרי והנחות ממחקרים לפני שהוא מבין מי נגד מי והוא לא מצליח לסרב לטיפול וזה מה שפוגע במנגנון ההתמודדות אצל הנפגע שצריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים פתאום. צריך להפנות את הכוונות הטובות לכיוונים טובים ולא להחליט בשביל אנשיפ במצב של חוסר אונים מה הם מרגישים לפני שהם גיבשו הרגשה ודיעה. עורכי דין ופסיכולוגים מתעקשים לגלות תסמונת פוסט טראומטית ואף להחמיר מצב של טרם תסמונת או אי תסמונת אלא בלבול והסתגלות, כי אפשר לקבל כך פיצויים גבוהים, אבל לא אכפת להם שהם הוסים נפשות במקום לרפא אותן.לתבוע פיצויים זה לעבור טראומה ארוכה ולקבל עזרה נפשית גם כשלא רוצים אותה והיא מפריעה זאת גם כן טראומה לא נעימה שאין הרבה כח או רצון או יכולת לתבוע פיצוי עליה.