חסרת אונים

אני כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להתנהג. לאחרונה אובחנתי כלקויית למידה אצל מאבחנת דידקטית-הפרעת של קשב וריכוז. אני בת 26,אני יודעת מזמן שיש לי את הבעיה הזו-אצלי היא מאוד חמורה כיוון שהיא מלווה בעבר גדוש כשלונות רגשי נחיתות ורגישות יתר. לא אספר כאן על העבר שלי אך הבעיה הגדול שלי מעבר לכשלונות בכל הלימודים...היא ההורים שלי אני ממש לא מסתדרת עם אימי-אני מרגישה שיא רק מבקרת אותי כל הזמן ולא מבינה אותי. אני כל הזמן מנסה להסביר לה את עצמי , אני מסבירה ל העל הבעיה שיש לי ומבקשת ממנהשתקרא כתבות שתבין אותי יותר....והיא ממש לא מבינה אותי. היא חושבת שאניכבר ת 26 הבעיה אצלי מאז ילדות אני מודעת אלי הואל כל השלכות העבר ויש לי את הכלים הדרושים כדי להתקדם ולהצליח-ולכן אני צריכה להתנתק ,להמשיך הלאה ולא להגיד שכל בעיה שיש לי קשורה לקשב וריכוז. לארונ האני קוראת המון מידע מהאינטרנט על הבעיה-ואכן אני מבינה ומשלימ העם כך שהמון בעיות שיש לי הן כתוצאה מהבעיה של הקשר וריכוז. אימי חושבת שאני צריכה פסיכאטר-שאלך אליו שהאשים אותה בהל רק שתעבור לי הבעיה כבר כדי שאוכל לעזוב אותה לנפשה. לה פשוט כבר נמאס ממני. כל חיי אני לבד נלחמת עם עצמי מכל כל העולם ורגשי הנחיתות שהיו לי כעט ישלי הרבה פחות לאחר עבודה קשה על עצמי. אני ממש מרגישה לבד-וזה נכון שהבעיה היא שלי ואני חייבת ללמוד לעבוד איתה ולחיות איתה. אבל זה נורא קשה להרגיש לבד-שאין מי שבאמת מבין אותי. חברות כבר אין לי-כי כולן תמיד ירדו עליי-ואמרו שלא אצליח.הן לא מודעות לבעיה-וגם זה לא משנה-כי אני לא צריכה אנשים מסביבי שיורידו לי את הביטחון שאני בונה לעצמי. היה לי רק חבר אחד אחרי הצבא (לפני כן לא רציתי) ואז היו לי הרבה בעיות רגשיות-בדיוק התחלתי לשלים בגרויות-וכל העבר מהיסודי והציכון קפץ עליי-חשבתי שאני טיפשה ועצלנית כמו שכולם וגם המורים אמרו לי-אבל אז הבנתי שאני בבעיה-והחבר שלי אמר-שאני צריכה להתמודד איתה לבד-אי אפשר לסמוך על אחרים-ואי אפשר להיות בזוגיות עם כל כך הרבה בעיות. נפרדתי ממנו-מאז ועד היום המזל היחיד שלי הוא שיש לי הרה מחזרים-אבל אני לא מתאהבת באף אחד-לא מרגישה שיש גבר שיהיה מוכן להתמודד איתי ועם הבעיה שלי-אני מתקדמת ומשתפרת אבל לאט-חאט זה בטוח-אבל אני לבד. אני מאוד רוצה חבר שיול להכיל אותי בתוכו... ואני רוצה חברות-לא שופטות.... מה עליי לעשות???