הפריה חוץ גופית - התהליך

הפריה חוץ גופית לא אמורה לשנות את אורח חייך. תוכלי להמשיך ולעשות כל מה שאת עושה היום.
השמנה ומצבי רוח הם תולדה של מצבים נפשיים, לא של השפעה ישירה של הטיפול.
שאיבת הביציות מבוצעת בהרדמה כללית - ללא כאבים.

שלום וסליחה על ההתפרצות. כאשה שעוברת את הטיפולים כבר שנתיים, אני מבקשת לתקן את הרושם שיצרת, כאילו לטיפולים אין השפעה על אורח החיים ואפשר להמשיך לעשות הכל כרגיל. זה לא ממש נכון:
ראשית, מדובר בהרבה ימי היעדרות מהעבודה, או היעדרויות בבקרים, שלא תמיד ניתן לצפות או להיערך אליהם מראש- ולכן- אם המטופלת עובדת במשרה שלא מאפשרת לה גמישות, שאין בה הבנה של המנהלים בנוגע להיעדרויות וחיסורים, שאין לה עצמאות מבחינת שעות וימי עבודה- הטיפולים בהחלט עלולים לפגוע במשרה.
שנית- התרופות המרובות משפיעות על כל מטופלת אחרת- אך לפחות במקרה שלי (וידוע לי בהחלט על נשים רבות אחרות) ההשפעות הפיזיות- לא רק של מצבי רוח ודכאונות נפשיים- בהחלט יכולות לטלטל את אורח החיים- החל מכאבים, מיחושים שונים, חולשה, עייפות, כבדות ושינויים באופי המחזור החודשי, שצריך ללמוד להסתגל אליהם- וכלה בעובדה שצריך להשתעבד לשעות וימי מתן הזריקות והתרופות האחרות (לפעמים 3 פעמים ביום), לנהל נכון את הזמן לפיהם, אם לא מזריקים לבד צריך לתאם עם אחות בקופה- וכו' וכו'.
כל זה מבלי להזכיר את הסטרס האיום, הלחץ והעובדה שכל דבר קטן מטריד ומעלה שאלות (מתי תהיינה תשובות, כמה ביציות נשאבו ואיך הן, כמה עוברים הופרו, איך היו בדיקות הדם, מתי הרופא יתקשר ויחזיר תשובה, מתי נדע שהכל בסדר, מה זה אומר אם כואב לי פתאום, האם זה סימן להפלה או הריון? וכו' וכו'), וכמובן ההשפעות של ההורמונים על מצבי הרוח- תהליכים שלא ממש מאפשרים אורח חיים תקין ונורמלי, קשה מאוד להתרכז בדברים אחרים, להשקיע בעבודה, בבעל או בילדים האחרים (במקרה שיש), קשה להתמודד עם קשיים ומכשולים- סף היאוש מאוד נמוך, סף הרגישות והפגיעות כנ"ל- אני יכולה להעיד על עצמי שאני נפגעת יותר בקלות, נלחצת מכל שטות, "לוקחת קשה" המון דברים שאנשים אומרים- זה לא ממש מצב נורמלי אצלי, וזה מגיע לשיא בד בבד עם הגירוי השחלתי לקראת יום השאיבה.
צריך לזכור גם את המעורבות של הסביבה והמשפחה- לפעמים יש תמיכה, הבנה וקבלה, והרבה פעמים לא רק שאין, אלא זה מגיע אפילו למצב של ביקורת מרומזת או מכוונת, מסתכלים עלייך שונה, בוחנים אותך, מאשימים אותך בבעיות פריון, וכו' וכו' וכו'- זה שונה מאשה לאשה אבל בהחלט קיים- אם לא במעגל המצומצם אז במורחב יותר, אם לא בגלוי אז מאחורי הגב- וזה לא קל- כל אירוע משפחתי מלחיץ, כל מפגש עם אנשים מטלטל והופך לחוויה לא תמיד נעימה.
צריך להיערך לתקופה לא קלה, שאף אחד לא יודע אם היא תימשך חודשיים או שנתיים (או עשר שנים), וצריך לגייס המון, אבל ה-מ-ו-ן כוחות, תעוזות נפש ומשאבים גופניים, נפשיים ומנטליים.
ושכחתי גם את הנטל הכלכלי- גם ההיעדרויות מהעבודה (או במקרה של מי שעדיין לא נמצאת במשרה קבועה- חוסר היכולת למצוא עבודה שלא תגביל את הטיפולים), גם המימון של התרופות ובעיקר (במקרה שלי) התשלום לרופא פרטי- שאת סומכת עליו, מאמינה בו ומרגישה בטוחה איתו- זה אחת הדברים החשובים והקריטיים להצלחה!

אורי שבוע טוב,

לא הייתי מוסיפה אות אחת מיותרת!!!! כאחת שחווה את זה את צודקת
ב-100% .

יישר כח.

הכוחות האדירים שצריך לגייס כל חודש מחדש, כשמקבלים בשורות רעות: גם להתמודד עם הבשורות וסטירות הלחי בכל טיפול מחדש, וגם לקום מהתחתית הזו ולגייס מיד כוחות חדשים לטיפול הבא... וסבלנות מחדש לחכות את תקופת ההמתנה... וכניסה מחדש לנוהל הזריקות והבדיקות.
ואפשר לספר על הכאב השורף הזה בגוף שמרגישים בכל פעם שרואים אשה בהריון או עם תינוק על הידיים, ואיך פתאום כל החברות שלך בהריון או עם ילד ורק לך אין, ואיך פתאום כולם מדברים על זה, ונדמה לך שמדברים רק על זה....
ואפשר לספר על על הרבה מאוד דברים נוספים- רק אל תגידו שהחיים ממשיכים כרגיל עם הטיפולים כי הם לא, ממש ממש לא, גם לא לנשים החזקות והמחושלות שבינינו... ומי שנכנסת לזה צריכה לדעת את זה ולהיערך לזה, בכל המישורים- בבית, במשפחה, בעבודה, בחשבון הבנק, בחיים בכלל.

ושיהיה בהצלחה לכולן, אמן.

ניתן להערך כדי לצמצם הפגיעה בחיי השיגרה: בדיקת דם בבוקר מוקדם, לפני העבודה, בדיקת אולטרסאונד אחה"צ עם סיום העבודה וקבלת הוראות.
זה מצמצם היעדרות ליום השאיבה בלבד.
ביום ההחזרה - אין סיבה שלא לחזור לעבודה.
זריקות יומיות - בשעות הערב, ע"י המטופלת עצמה, אין צורך לצאת מהבית.
עד כאן הצד הטכני.
באשר לצד הנפשי - אני מסכים לחלוטין עם המטופלות. להערכתי ההקלות טכניות עשויות לשפר המצוקה הנפשית.