"כל אחד והשריטה שלו"

לכאורה מדובר בעוד הפקה מקומית של תיאטרון קהילתי, אבל במתנ"ס בגבעת אולגה לא סתם החליטו לעלות את הצגת הבכורה של "כל אחד והשריטה שלו" דווקא בשבוע בריאות הנפש העולמי.

ההפקה המיוחדת עוסקת בחריגות האנושית ובשוני של כל אחד ואחד מאיתנו, כאשר גם בתוך קבוצת השחקנים קיים שוני מהותי, חלק מהמשחקנים הינם משתתפים בתוכנית 'עמיתים' של החברה למתנ"סים", תוכנית הפועלת לשילוב נפגעי נפש בקהילה.

כשמגיעים לחזרות או להצגה, לא ניתן להבחין מי מהשחקנים משחק את החריג ומי מהם באמת מתמודד עם חריגות בחיי היומיום שלו.

תכנית 'עמיתים' פועלת בכ-40 מתנ"סים בישראל, ומאפשרת גם לאנשים המתמודדים עם קשיים ומחלות נפשיות להשתלב בחוגי הקהילה ובפעילויות הפנאי באזור מגוריהם.

לא מדובר במועדונים חברתיים, אלא בתמיכה בשילוב המתמודדים עם האוכלוסייה הרגילה בחוגים הפתוחים לציבור הרחב.

השחקנית והיוצרת אסתי זקהיים תומכת בפעילות של 'עמיתים' בשנה האחרונה, וגם הגיעה ללוות את משתתפי התכנית בתהליך ההפקה והחזרות להצגה.

לייעוץ בנוגע לבעיות ותמיכה נפשית:
פורום פסיכיאטריה
פורום דיכאון וחרדה
פורום חרדות, טראומות ופחדים
פורום תמיכה נפשית
פורום פסיכולוגיית ילדים

בישראל חיים היום למעלה מ-65 אלף אנשים המאובחנים עם מחלות נפשיות שונות. נתונים אלה אינם כוללים בני אדם המתמודדים עם קשיים נפשיים, אולם חוששים מתיוג חברתי, ונמנעים מקבלת הסיוע הנדרש עבורם.

במערכת בריאות הנפש בישראל הוטמעה בעשור האחרון גישת ה'אל מיסוד', גישה המאפשרת שיקום וטיפול באנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות מחוץ למוסדות האשפוז ובתוך מסגרות קהילתיות. כיום, למעלה מ-95% מנפגעי הנפש חיים בקהילה.

גישה זאת באה לביטוי גם בתיאטרון הקהילתי בגבעת אולגה, בו הצליחו מספר משתתפים להשתלב בקבוצת השחקנים, והתהליך שעברה הקבוצה ביחד משתקף לא רק בכתיבת התסריט, בחזרות הארוכות ובדרישות הנוקשות, אל בראש ובראשונה בקבלה של האחר, או בלשונם ב"קבלת השריטה של האחר"...

התיאטרון הקהילתי במתנ"ס גבעת אולגה פועל קרוב ל-20 והוא מורכב מאנשים שלהם עיסוקים שונים, אך בכולם זורם דם של אוהבי דימיון, יצירה ובמה. השחקן הצעיר ביותר מתקרב לגיל 30 והשחקנית המבוגרת ביותר בת 84 שנים.

לפני ארבע שנים הצטרפו לקבוצה מספר משתתפים של תכנית 'עמיתים', המתמודדים עם קשיים נפשיים. חלקם לא חשפו זאת וחלקם שיתפו ואף ביקשו להיתמך ולצמוח בזכות הקבוצה.

בהפקה שהועלתה לפני שלוש שנים למשל ( "מבקר המדינה") השחקנית הראשית היתה משתתפת ב'עמיתים'. אחד השחקנים בקבוצה הנוכחית הפך מ'עלה נידף', אדם מופנם ובלתי מורגש לשחקן שיכול להביע, לבטא ולעמוד על הבמה מתוך גאווה וביטחון - הרבה בזכות הקבוצה שלא ויתרה לו, שעודדה על כל צעד קטן (למשל בהפקה הראשונה הוא רק "עזר", בשנייה כבר היה לו תפקיד קטן, ובשלישית קיבל מספר סצנות).

הבמאי, אורי רובין, צמח מתוך הקבוצה, היה בה שחקן, וכשעזב הבמאי הקודם והקבוצה עמדה בפני פירוק, הוא לקח על עצמו את עבודת הבימוי בהתנדבות, ומאז משקיע בה כל כולו. אורי הוא עמוד השדרה של הקבוצה, בעל רגישות מחוספסת ויכולת להניע את השחקנים גם אל מול אתגרים לא פשוטים.

רותם בירן-בכר, רכזת תכנית 'עמיתים', מספרת על התהליך: "פניתי לאורי בחודשי הקיץ כדי לגשש אחר קצה חוט לשיתוף פעולה, נעניתי בחיוב, והתחלנו לעבוד עם הקבוצה.

נוכחתי לראות כי הקבוצה פועלת כלפי 'השונה' בצורה בלתי אמצעית, בצורה אנושית ורגשית ולא מתוך 'ידיעה'. שפת החוויה מאוד בלטה, ואני התלבטתי לאור זאת כיצד להעביר את המסרים של תכנית עמיתים לגבי שילוב נורמטיבי, הפחתת הסטיגמה והבנת הפגיעות הנפשית על מנת שההצגה תתקדם בכיוון המצופה.

בסופו של דבר החומרים נבעו מהם באופן ספונטני, ההסברה שלי היתה סמויה ופסיבית ושימשתי בתפקיד מאירת הדרך ומסמנת גבולות קיצוניים.

משבוע לשבוע ראינו אורי ואני כיצד הקבוצה מבשילה לתוך התהליך, מקלפת את קליפות החששות והפחדים ומתמודדת גם היא אל מול החשיפה, הפגנת כאב ופחדים.

העדות לכך היתה שכל שבוע היו החברים מגיעים עם עוד סצנות עליהן חשבו בבית ורצו לעבד אותן בתוך הקבוצה ( למשל הועלו חוויות של הטרדה מינית, אשפוז, חוויה של שמיעת קולות, טראומה ממלחמה ועוד).

לקראת סיום התהליך השחקנים גם התגייסו למשימת ההסברה וחשיפת השריטות האישיות בהצגה כמשרתות צורך משמעותי לקהילה בתוכה חיים".

עוד על התמודדות של פגועי הנפש:
הרפורמה בבריאות הנפש יוצאת לדרך
לכתוב כדי לספר
האזרח ר. ומאבקו במערכת
"התפרקתי, כי גם אינרציה נגמרת בסוף"
"אני אדם שנפגע בנפשו"

ההפקה בנויה כסדרה של 13 קטעים קצרצרים, כשכל קטע מציג זווית, נקודת מבט, היבט להפרעה הנפשית או לפגיעות.

לדוגמא, יש סצינה על דיכאון לאחר לידה, המגלמת בתוכה את אטימות אמה של היולדת למצוקה ולבכי המתמשך לעומת בעלה שתומך ומחזיק (פיזית) את אשתו.

סצינה אחרת מראה בחורה אשר מתמודדת עם קולות מזיקים הקוראים לה להתאבד ולסיים את חייה למול קולות פנימיים שהיא שומעת שמחזקים וקוראים לה להמשיך ולהתמודד.

"מבחינתי כרכזת בתכנית אני חשה שהפרויקט הזה מכיל בתוכו את הפרוטוטיפ של עבודה מתנס"ית וקהילתית בו הקהילה עושה למען עצמה בנושא משמעותי ובתנועה הזו שלה סוחפת ומקדמת גם את המשולבים בתוכה", אומרת רותם בירן-בכר.

"גם אם ההצגה לא תמצא חן, תכעיס או תרחיק אני בטוחה שישנם עוד אנשים שינהגו ויחשבו אחרת למול חריגות או פגיעות אנושית אחרת".

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר