הצום הראשון (והאחרון) שלי

אני חושבת שהטעות הראשונה שלי הייתה שאיחרתי לישיבת המערכת האחרונה לפני יום כיפור. העורך הביט בי וחייך את חיוכו הזדוני, שלמדתי להכיר כבר מקרוב.

"את", הוא אמר, "יש לי משימה מיוחדת בשבילך ליום כיפור". מעולה, גם ככה יש לי המון זמן פנוי. כבר התחלתי לדמיין ביקורות סרטים, טעימות מארוחה מפסקת של שפים גדולים או סיקור של חיי הלילה, בלילה השקט ביותר בשנה, עד שהוא קטע את שטף מחשבותיי "תמחקי את החיוך הזה מהפנים, את הולכת לצום".

מעולם לא צמתי ביום כיפור, לא מתוך אידיאולוגיה או עיקרון, פשוט כי לא מצאתי עד היום סיבה מספיק טובה להרעבה עצמית. סגפנות מעולם לא הייתה תכונה חזקה אצלי וחונכתי בבית חילוני, כך שנושא הצום, בכיפור או בכלל, כלל לא עלה על הפרק.

בהתחלה נלחמתי. מה פתאום לצום? לא עשיתי שום חטא רציני בזמן האחרון, מלבד סופלה שוקולד מושחת לחלוטין בשבוע שעבר. אבל לאחר שהרופא לא הסכים לתת לי פטור וכל הטיסות היוצאות היו מלאות, החלטתי לתת לזה צ'אנס. הרי חצי מדינה צמה ביום כיפור, כמה קשה זה כבר יכול להיות?

למזלי, עמד לרשותי סוף שבוע שלם להכנה נפשית. כמו ילדה טובה, פתחתי את מדריך ה"איך לעבור את הצום בשלום" וניסיתי לגבש תוכנית פעולה שתביא אותי במצב רפואי סביר ובדעה צלולה ליום שני בערב.

התחלתי לשתות מים בכמויות כבר ביום שישי בערב, בתקווה שאצליח לפתח דבשת שתמנע התייבשות ביום הצום. את המשך המדריך קראתי בשירותים, שכן השלפוחית שלי לא ממש הבינה מה פשר הצפת הנוזלים שנפלה עליה.

"מומלץ לשהות במקום קריר ומוצל", היה כתוב שם שחור על גבי HTML. מה זאת אומרת קריר ומוצל? איפה אני אמורה לצום? בשוודיה? המקום היחיד שקריר ומוצל בבית שלי זה המקרר, ולשם הרי, אסור לי להתקרב במשך 24 שעות.

בבוקר יום כיפור הקסם פג

ביום ראשון בצהרים, התחלתי להתארגן לקראת האירוע המלבב ביותר שאני הולכת לחוות ב-24 השעות הקרובות - הארוחה המפסקת. כיאה לזללנית בלתי נלאית, ארגנתי לי ארוחה מפסקת שלא הייתה מביישת אף גדוד צנחנים.

פסטה, תפוחי אדמה, בשר, ירקות מבושלים, מאות סלטים, חמוצים ולחמים, היה כתוב במדריך "ארוחה עשירה בפחמימות", וכזו היא הייתה.

המשבר הראשון התגלה כשהגעתי לשלב הקינוח. "מומלץ להימנע מאכילת מתוקים, שכן זה מגביר את ייצור האינסולין ובעקבותיו - את תחושת הרעב", היה כתוב במדריך. או-קי, תחושת רעב זה משהו שאני בהחלט אשמח להימנע ממנו, פשוט כי מעולם לא ממש חשתי אותה. בפנים חמוצות קינחתי ביוגורט עם פירות.

הצום התחיל. היה קצת מרגש לראות את עיר החטאים הגדולה ביום כיפור. ילדים שרק אתמול ניסו לדרוס את הכלב שלי עם האופניים, עטו הבעה מלאכית משהו על פניהם, וטיילו ברחובות חפופים ומסורקים, בבגדים לבנים. לילה אחד בלי מכוניות, בלי מסחר, בלי חיי לילה, הופך את תל אביב לקנטון שוויצרי שלו וציורי.

בבוקר יום כיפור הקסם פג. התעוררתי רעבה ועצבנית. הלכתי למטבח ורחרחתי את הקפה. מזל שחוש אחד עדיין עובד, כי הטעם אצלי בפה לא היה משהו, הריח גם לא מדהים ואני לא רואה בעיניים. בדיקה בשעון הראתה שנשארו לי עוד 8 שעות לצום, והתחלתי להרגיש רע.

הסתובבתי בבית כמו אריה בכלוב עם בטן מקרקרת וניסיתי להיזכר למה נכנסתי לברוך הזה מלכתחילה. במה חטאתי שמגיע לי העונש הזה? עברתי בזריזות על עשרת הדיברות וגיליתי שבהחלט מגיע לי א' בהתנהגות מאלוהים. חוץ מנשיאת שמו לשווא בכמה מקרים, אפילו תמונות בבית אין לי, ובהחלט לא רצחתי, גנבתי, חמדתי או נאפתי.

אולי החטא שלי הוא בכך שלא השכלתי לעמוד על שלי מול העורך ולהודיע לו שזכות האדם לתזונה נאותה היא בסיסית, ואני לא מוכנה לוותר עליה, בוודאי שלא בעבור כתבה. המניאק הזה בטח יושב לו על כסא נוח בחוף של מרמריס עם שווארמה ביד, ואני פה, רעבה ללחם במדבריות אפריקה.

קראתי ספר, פתרתי תשבץ, עשיתי גבות-ציפורניים-רגליים וגיליתי שבקושי עברה שעה. העולם התחיל להסתובב סביבי, וצנחתי תשושה על הספה. מחכה לבורקס שיגאל אותי מייסורי.

להבדיל מערב יום כיפור, בבוקר הרגשתי כאילו אני היחידה במדינה שהסכימה להתנזר ממזון. חלושה מכדי לצאת החוצה, ישבתי במרפסת וראיתי איך אנשים חיים את חייהם: נוסעים על אופניים, מטיילים, נהנים, בזמן שאני חווה מוות איטי בייסורים.

כאילו בשביל להכעיס, הגיעה אלי חברתי ל', שצמה כדרך חיים, וניסתה לעודד את רוחי השבורה. "תחשבי על הדיאטה", היא אמרה, "זה טוב לניקוי של הגוף". "תקראי את המדריך" לחשתי בקול ניחר, "מתחילים לשרוף שומנים רק מהשעה ה-25".

ליומנים אישיים נוספים

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר