על הקשר בין מוגבלות נפשית ודת

גם אנשים מוגבלים זקוקים למשענת, לנקודת אחיזה, למישהו לסמוך עליו, מישהו להעריץ ולעבוד. מסתבר שיש חוזרים בתשובה גם באוכלוסיה בעלת מוגבלות שכלית.

במחקר חדש נבדק מדוע אנשים עם מוגבלות שכלית מתחברים לדת, האם מניעיהם דומים לאלו של בעלי התפתחות תקינה והאם הם מקיימים מצוות מתוך אוטונומיה או בגלל ציות להורים או לסביבה.

המחקר שנחשב לראשון מסוגו, נערך על ידי ד"ר חפציבה ליפשיץ וד"ר רבקה גלובמן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן.

החוקרים מצאו כי מניעיהם של בעלי מוגבלות שכלית להצטרפות לעולם הדת דומים מאד לאלו של האוכלוסייה הרגילה שאינה בעלת מוגבלות.

למידע נוסף בנושא היכנסו לפורומים:
פורום נכויות, מחלות כרוניות
פורום הורים ומתבגרים
פורום פסיכולוגיית ילדים
פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי
פורום תמיכה נפשית

לדברי ד"ר ליפשיץ: "מטרתו העיקרית של המחקר היתה לבדוק את תפיסת הדת מבחינה התנהגותית (הגדרה דתית עצמית וקיום מצוות), קוגנטיבית, ורגשית הנעתית, בקרב תלמידים ברמות שכליות נמוכות. במחקר השתתפו 51 תלמידים (גילאי 18-13) בעלי מוגבלות שכלית קלה ובינונית (IQ= 40-69) הלומדים בבית ספר לחינוך מיוחד (גילאי 21-13) ו- 52 תלמידים המוגדרים כגבוליים (IQ= 70-85) והלומדים בבתי ספר רגילים".

בתחום ההגדרתי התנהגותי נמצא כי הגבוליים, הדומים מבחינת הרמה הקוגניטיבית יותר לבעלי התפתחות תקינה, הם פחות דתיים. בעלי הפיגור השכלי מקיימים יותר מצוות אוטונומיות הנתונות לבחירה, כמו למשל קריאת שמע לפני השינה, אך מתקשים בקיום מצוות הקשורות בשליטה על דחפי אכילה, כמו צומות.

בתחום הקוגניטיבי נמצא כי בהבנת מושג האל, לחלקם יש תפיסה ילדותית הממוקמת על השלב הפרה-אופרציוני לפי פיאז'ה: אלוהים הוא בן אדם, בעל ידיים רגליים, מלאך, משיח, שמש, מלך.

חלקם ממוקמים בשלב האופרציות הקונקרקטיות: נותן בריאות, מחזיר בתשובה, עושה שלום. אצל חלקם היחס לאל נובע מתוך פחד ויראת כבוד שהם בסיס לתחושת אשמה ואצל חלקם התפיסה גבוהה יחסית ומתקרבת לרמת האופרציות המופשטות כפי שהוגדרה על פי פיאז'ה: בורא עולם, מחיה מתים.

ד"ר ליפשיץ נותנת דוגמאות לשאלות שנשאלו במהלך המחקר: האם אלוהים משגיח עליך? איך אתה חש זאת? דוגמא לתשובות ברמה הפרה-אופרציונית: "אני מתפלל אליו, ומבקש סליחה ואז אני מרגיש אותו, מרגיש אותו ביום יום, אם נאבד משהו ופתאום מוצאים, כשאני הולך, אני מרגיש שמישהו מסתכל עלי מלמעלה, ששומע את תפילתי".

תפיסה בוגרת: "הולך איתי לכל מקום, זה חלק מהאמונה, אי אפשר לראות, אבל אני מאמינה בזה, הוא נמצא עם כולם, לא רואים אותו אבל הוא עוזר בשעת צרה".

לכתבות נוספות בנושא:
10 תופעות גופניות שהלוואי ויעלמו
"פסיכולוג - זה מהשורש פסיכי?"
"בורחים ממני כאילו שאני חולת איידס"
ישו יכניס אותם לכושר
מאמינים באל? לא פלא שאתם שמנים

בתחום הרגשי הנעתי, כאמור, מניעי ההתחברות לדת בשתי הקבוצות דומים למניעים שנמצאו בפרופיל המניעים של הצטרפות לדת באוכלוסייה הרגילה. המניעים הדומיננטיים הם: הצורך באחיזה ומשענת רוחנית (תלות), וכן ציות לציווי האלוהי, לצד הציפייה לגמול אקסטרינזי.

בניתוחי רגרסיה נמצא כי המרכיב האקטיבי הכולל "צורך בעשייה" בגורם הרגשי וכן גורם ה"השגחה" בתחום הקוגניטיבי, מנבא את הזהות האמונית (הכוללת הגדרה דתית עצמית, וקיום מצוות) של משתתפי המחקר.

ד"ר ליפשיץ מוסיפה גם כי במחקר המשך שנערך לגבי תפיסת הדת בקרב מתבגרים ומבוגרים בעלי מוגבלות שכלית בעלי גיל שכלי זהה, נמצא שמבוגרים בעלי פיגור שכלי אמנם פחות דתיים מאשר מתבגרים. ממצא זה תואם לממצאי מחקרים שנמצאו באוכלוסיה הרגילה ולפיהם חלה ירידה בדתיות במעבר בין התבגרות לבגרות.

רמת הבנתם של המבוגרים לגבי המושגים הדתיים היתה גבוהה יותר משל המתבגרים והם היו בעלי נימוקים בוגרים יותר ביחס להתחברות לדת מאשר המתבגרים. כלומר, לגיל הכרונולוגי, לבשלות, לניסיון החיים ולחוויות יש משקל לגבי יכולת למידה בתחום הקוגניטיבי גם בקרב בעלי פיגור שכלי.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר