תפיסת העצמי

שלום רב!
החל מגיל ההתבגרות נתקלתי בקשיים נפשיים רבים שהביאו אותי לעישון סיגריות מגיל צעיר, אנורקסיה, בולימיה, דכאונות, התפרצויות זעם ושימוש בסמים.
כיום אני בת 28 וללא עזרה חיצונית הצלחתי (לשמחתי הרבה) להיגמל מהכל חוץ מהסיגריות.
את החלק הבא קצת יותר קשה לי להסביר:
הבעיה שלי היא שאני רואה בבירור שתפיסת העצמי שלי היא לא נכונה - זה לא שיש לי בטחון עצמי נמוך אלא שאני מוצאת את עצמי מסתכלת על אנשים (בנות למשל) בגילי וחושבת " הן ממש נשים" ומרגישה את עצמי ילדה קטנה לעומתן.
אני נשואה וכאשר אני רואה זוגות נשואים אחרים אני חושבת "הם זוג נשוי בעל ואשה - ואני כאילו "משחקת" בבעל ואשה".
אציין שאני מחזיקה בעבודה טובה ועובדת מגיל צעיר, הורי לא נכחו הרבה בבית ודי גידלתי את עצמי (שרק זה אמור לתת לי הרגשת בגרות), אני נתפסת ע"י החברות והחברים כאדם בוגר שניתן לפנות אליו לעצה ולאחרונה הפכתי לאמא לתינוקת מקסימה - כל אלה לכאורה מאפיינים של אדם בוגר.
פשוט משגע אותי לחשוב שאם הייתי רואה עצמי מהצד הייתי אומרת "איזו בוגרת - עבודה, בעל, ילדה וכו'" ובתוך עצמי אני מרגישה פשוט י-ל-ד-ה!!!

עוברת בי המחשבה שאולי בגלל השימוש בסמים בזמנו איכשהוא בתפיסת העצמי שלי נעצרה באותו גיל ובראש שלי אני עדיין הילדה שעושה שטויות!
האם זה נשמע הגיוני? מה עושים?