לתת לו ליפול ?

שלום,

מנסיוני כפסיכולוג חינוכי בהווה, וכמורה בעבר, ילדים מפתחים את מה שנראה כמו 'אדישות' ללמידה מתוך חוויות של תסכול וחוסר הצלחה. חלק מחווית התסכול היא התחושה של כישלונות חוזרים וחלק ממנה הוא תוצאה של תחושה שאינך מקבל את העזרה, התמיכה והסיוע מצד מהבוגרים.
להפסיק לתמוך ולסייע לבנכם כיום עשוי לשחזר את חווית חוסר התמיכה ולהגדיל את הנסיגה וצמצום מההיבטים הלימודיים ואף לפגוע בדימוי-העצמי של בנך.

במקום זאת, אני רוצה להציע לבדוק את מערך התמיכה הלימודית שניתן לו. למשל:
1) עד כמה הייתה התייחסות במערך זה לפיתוח עצמאות בלמידה,
2) לפיתוח מוטיבציה לימודית,
3) לקביעת יעדים ברי-השגה (שלבי ביניים בדרך לצמצום פערי הלמידה או ציונים אפשריים במבחנים)
4) או לפיתוח יכולות לעבודה עצמאית.
5) לחיזוק של תחומי יכולת שאינם קשורים ללמידה בית ספרית (למשל, חוגי העשרה בתחום שהוא אוהב וטוב בו).

יצירה של תוכנית שכזו היא משימה מקצועית ומורכבת שיש להיעזר בה במורת הוראה מתקנת ובפסיכולוג/ית העוסקים בתחום זה (למשל, פסיכולוג/ית חינוכיים). מאחר ובנך לומד בכיתה ו' או ז' הוא ואתם זכאים לקבל סיוע ותמיכה בבניית תכנית למידה מותאמת זו מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי של מקום מגוריכם. ביכולתך גם לפנות באופן פרטי ולא דרך השירות הציבורי.