פורום פסיכיאטריה ילדים ובני נוער - יש לך שאלה?

לבן שלי יש חרדת טיסה, הוא לא חווה חוויה שלילית אבל הוא מאוד נלחץ ממטוסים. יש לנו טיסה בחודש הבא, מה עושים?

שלום, אני מחפשת דחוף לבן שלי מאמן אישי להתגבר על התפרצויות זעם. הוא בתחילת יב, סיים כדורגל מגיל 6 ועכשיו מעגל החברים שלו מצומצם וזה כואב לנו. כיום אנו מבינים מה הוא הפסיד. אני רוצה מישהו שיכוון אותו ויעשה לו סדר ריגשי להשיג מטרות ודחיית סיפוקים. הוא לפני גיוס קרבי ובוף בגרויות.

הבת שלי, בת 10, כל רגע פנוי מול המראה - עושה פרצופים, תסרוקות, פוזות, רוקדת, מחליפה בגדים, מדגמנת לעצמה... אם זה היה במידה בכלל לא היינו חושבים על זה אבל זה באמת בכל רגע פנוי שיש לה, וכמובן שכל מראה - חלון זכוכית שהיא עוברת בדרך היא בוחנת את עצמה...

אני פה, אני לא רוצה להיות פה.
אני אני, ואני שונאת את עצמי.
אני כל כך אשמה. בכל הדברים הגרועים שעשו לי, בכל הרגשות שלי, בכל הגועל והתיעוב שאני חשה כלפי עצמי.
אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה למות. אני לא רוצה לחיות, אני לא רוצה להיות.
אני צריכה להעלם.

אם בעיות בויסות רגשות בעיות התנהגותיות וחברתיות
כפייתי ומוציא את הוריו מכיליו לומד בחינוך מיוחד
מטופל באטנט 20 מג פריזמה 1.5 מג וריספרדל 1.5מג
במשך שנתיים כמעט יש עליות והמון ירדות נראה כאילו לא מטופל יש מצב שהגוף פיתח עמידות
ואם שווה להפסיק את התרופות ולעבור לוויאנס
אשמח לתגובה

שלום,

לפני בערך חודש בתנו בת 4 החלה להריח את כפות הידיים שלה באופן די אובססיבי, ברמה שזה מאוד בולט. בשבוע וחצי האחרונים זה החמיר כך שבחלק מהזמן כפות הידיים שלה מקופלות (חצי אגרוף), כאילו כדי להימנע ממגע עם דברים. היו כמה פעמים חמורות במיוחד שבהן היא החזיקה מבקשת שיניים עם גב כף היד. אני די בטוח מה מקור הבעיה. מאז ומתמיד אני ואשתי היינו חלוקים לגבי מידת ההגיינה הרצויה. אשתי שוטפת ידיים יותר מדי פעמים ביום ועודדה אותה לשטוף ידיים אחרי כל פעולה שמערבת קצת לכלוך. מאז שהבנו את הבעיה שחררנו עם נושא ההגיינה והפסקנו לבקש ממנה לשטוף ידיים. בלי קשר, אציין שבדיוק בתקופה שבה התחילה הבעיה עברנו למדינה אחרת, כך שיכול להיות שיש איזשהו קשר לעומס הרגשי שנלווה למעבר.

האם מומלץ לראות איש מקצוע כבר עכשיו או להמתין שבועיים כדי לראות אם המצב משתפר? תודה רבה!

הבן שלי כוסס ציפורניים עד זוב דם, חוץ מזה לא נראה שהוא בחרדות או משהו כזה. איך גומלים אותו מההרגל?

במהלך הקיץ הבת שלי עברה הרבה שינויים גופניים, היא הלכה היום לבית הספר בחשש גדול, בבגדים מטשטשים ובשיער שמכסה לה את כל הפנים. אני לא יודעת איך תהיה החוויה שלה ואולי היא אפילו תביא על עצמה ואני לא יודעת איך לעזור לה

שלום, לבני יש הפרעות קשב וריכוז הוא היפראקטיבי, סף תסכול נמוך, התקפי זעם ולעיטים גם אלים. התחיל לנטול תרופה בשם ריספרדל כבר 3 שבועות הוא קצת יותר רגוע (לא הבדל משמעותי) אך נעשה ממש חרדתי (התקפי חרדות). האם כדאי להפסיק את הטיפול בתרופה? אולי התרופה הזאת לא מתאימה לילדי או להפרעות קשב וריכוז?
תודה

הבן שלי עם תסמונת אנגלמן. בתקופה האחרונה בגלל בעיות התנהגות ושינה המליצו לנו לעבור לניאופטיל. מאז שעברנו באמת ישן טוב. אך במשך היום ההתנהגות שלו עברה 360 מעלות. חוסר שקט אלימות... התנהגויות שלא היו קודם.. האם להפסיק את התרופה ולחזור לריספרדקס???

חברה שלי אוהבת לכתוב ביומן שלה כל היום, ובדרך כלל היא לא מרשה לאף אחד לראות אבל את הקטע הזה היא רצתה להראות לי, וגם הסכימה שאפרסם פה בפורום.
אני יודעת שכואב לה אבל אני לא יודעת איך לעזור לזה. מה אומרים לבנאדם כזה?


הנה הקטע שכתבה, סליחה שזה ממש ארוך:



החיים כל כך שונים ממה שהם היו פעם. פעם, ממש מזמן, היום היה עשוי מיחידות-יחידות קטנות. והיחידות היו שונות אחת מהשנייה, היו בנפרד חברות, חוגים בצפר, משחקים... הייתי מציירת, דבר שהיום אני לא מסוגלת להעלות על דעתי. מאיפה אני אכניס עכשיו ציור ליום שלי.
היום, הימים עשויים מאותה יחידה אחת גדולה. כל הימים אחידים, אין הבדל. כל יום להתעורר מוקדם מדי, לצאת מאוחר מדי מהמיטה, להתארגן לבצפר באותו סדר בדיוק, לרוץ אחרי האוטובוס, לשבת ולהסתכל מהחלון על אותו נוף בדיוק, להגיע לבצפר, לסבול את אותן המורות, לשבת בהפסקות ולבהות באנשים בכיתה ולתהות איזה זן הם בכלל. כל יום רק לחכות לרגע שבו אני אחזור הביתה, לא בגלל שבבית הרבה יותר טוב אלא בגלל שאני חייבת משהו לחכות לו, כל יום לחזור באוטובוס, לשבת באותו כיסא מטומטם כמו מטומטמת ולבהות באותו נוף שאני בוהה בו בכל יום, לחזור הביתה ולראות 20 דקות "חברים" (נק' שיא! כל יום פרק אחר!)
וברגע שהתוכנית נגמרת, אותה הרגשת התשישות, אותו חוסר יכולת לזוז או לעשות כל דבר, אותו כאב כל יום על זה שהחיים שלי הם מעגל סגור ואני לא יודעת איך לצאת מזה. לאכול כל יום כמעט אותה ארוחת צהריים... ואז שיעורים. כל יום. עיקר היום. אחרי שכל כך חיכיתי לחזור הביתה, הוא בעצם חסר כל שיפור: רוב הצהריים ואחרי הצהריים, אני יושבת ומכינה שיעורים.
ואז אני הולכת לראות טלוויזיה. כי אין לי חיים וזה הדבר היחיד שאני עוד מסוגלת לעשות כדי להרגיע את עצמי קצת, ואז ההורים שלי חוזרים הביתה, כל יום כל יום אותן צעקות, על זה שאני רק רואה כל היום טלויזיה, על זה שאני לא עושה ספורט, על זה שאני אוכלת רק זבל, בלה בלה בלה... נראה לכם שאני נהנית שאין לי חיים? הפתעה: לא! אני לא נהנית! אני לא נהנית שהדבר היחיד שאני עושה ולא סובלת ממנו זה לשכב שעות כמו פגר ולצלות את המוח שלי על בעיות מטומטמות של אנשים מטומטמים ויפים שיש להם חיים מושלמים והם כל כך מרחמים על עצמם שבא לחנוק אותם, ושאף פעם לא מסתכלים עליי בחזרה, ואז לסגור את הטלוויזיה ובבת אחת תחושה של ריקנות, בבת אחת לחזור לחיים החלולים והחד גוניים והאפורים שלי, בבת אחת תחושה של תשישות, אני רוצה למות כי אני לא מסוגלת לראות עוד יום אחד מעורר רחמים בחיים שלי, שהכל בהם כל כך מטומטם ומכוער וחוזר על עצמו וכל הדלתות סגורות ואף אחד לא מבין ולא רואה.

ואז אני מוצאת את עצמי ליד השולחן לארוחת ערב, חצי מתה, מחכה לשמוע את השורה הקבועה של אבא – "נו, איזה ירק את אוכלת?" מה ירק באמצע השבוע? למי אכפת מירקות? אני עוד שנייה בולעת גלולות ולך אכפת מירקות? ולמה אתה צריך לעשות לי רגשות אשמה והרגשה רעה, יום אחרי יום, באותו זמן בדיוק, בדיוק באותן מילים, בדיוק אותה הרגשה?

כל יום אני שוכבת ככה במיטה, מותשת אבל באותו זמן גם לא רוצה ולא מסוגלת לישון, כי עוד שנייה יצלצל השעון המעורר שיש לו צילצול מזוויע, ואז תיפול עליי בבת אחת עייפות בלתי נסבלת ממש, ושוב יתחיל הכל מחדש, בדיוק אותו דבר כמו אתמול, אותה הרגשה של ניתוק מהמין האנושי, אותה חלילות. אותם שיעורים שעולים על העצבים, אותם הורים שלא מבינים, ואיך אני אמורה להסביר להם שהילדה הקטנה שלהם חולת נפש, ואותה ריקנות, ואותו ייאוש, אותו הליך שגרתי כל-יום-כל-יום,

בני בן 7 אמור להתחיל פוקלין. האם יש ממה לחשוש אם אביו סובל ממאניה דיפרסיה? האם בכל זאת לתת כי התועלת עדיפה על הסיכון?

הבן שלי בן 10, חוה אובדן של סבא לפני כמה שנים אבל לא משהו לאחרונה. כבר כמה שבועות שהוא כל הזמן מדבר על דברים הקשורים למוות, זה לא שאלה את או שתיים או משהו שמצביע לכיוון מסוים כמו החיים שאחרי או אובדן של ההורים, אלא מאוד אקלקטי. סיבה לדאגה?

הבת שלי בת 8, גילינו עכשיו שהיא חולה בסוכרת סוג 1, כל החיים שלה הולכים להשתנות ואנחנו לא יודעים איך לעזור לה עם זה. עוד מעט מתחיל בית ספר והיא מאוד חוששת מדחייה של ילדי הכיתה לאור מצבה

ביתי בת 8 מאובחנת על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה+בעיות קשב וריכוז ובעיות בווסות החושי
חטופלת בריספונד 1 מ"ג כבר חצי שנה, אולם י התקפי הזעם ממשיכים והיא מתפרעת, מתפשטת ערומה לגמרי כשהיא מתוסכלת, מעיפה חפצים , בוכה הרבה, עושה קולות מוזרים
אשמח לעזרתך