"תוציאו לבת שלי את הרחם"

קייטי הולמס, צעירה בריטית בת 15, ניצבת לאחרונה במרכזה של סערה ציבורית, שמערבת שאלות על אתיקה רפואית וזכויות אדם.

אמא של הצעירה מעוניינת שביתה תעבור ניתוח להסרת רחם, על מנת למנוע ממנה את אי הנוחות החודשית הכרוכה בקבלת המחזור.

נשמע לכם מזעזע? מפלצתי? האם העובדה שהבת סובלת משיתוק מוחין, מרותקת לכסא גלגלים ואינה מסוגלת לדאוג לעצמה או לתקשר עם הסביבה, משנה את התמונה, וכעת זה נראה לכם בסדר להוציא מגופה את הרחם ולמנוע ממנה את האפשרות להרות בעתיד?

האם, אליסון ת'ורפ, פנתה לרופאי בית החולים סנט ג'ונס בעיר קלמספורד, בשם ביתה, שאינה מדברת, שכושר ההבנה שלה מוגבל, במטרה לקיים ניתוח שיגן על ביתה מפני "כאב, אי נוחות וחוסר כבוד", הכרוכים בקבלת המחזור החודשי.

הרופאים שקלו תחילה אמצעי מניעה סטנדרטים, כגון גלולות, אך ת'ורפ פסלה אפשרות זו מחשש שהטיפול ההורמונלי ייצור קרישי דם שיפגעו בבתה בשל הישיבה הממושכת בכסא גלגלים.

דרישתה הנחרצת של האם עוררה סערה ציבורית בבריטניה, והעלתה לסדר היום שאלות אתיות מהותיות - האם יש להעדיף איכות חיים על פני הזכות להורות? האם מותר לבצע ניתוח שאינו הכרחי באדם שאינו יכול להביע את קולו ואת דעתו, כאשר הסיבה לניתוח אינה רפואית, אלא עוסקת באיכות חיים?

עוד על מיניות אנשים עם נכויות או מחלות כרוניות:
אהבה נגישה
אהבה נגישה, יהיה לזה המשך?
בעבר היתה צמח, היום אמא
"הדייטים המוזרים שלי"
סדנא: שיקום מיני לאחר סרטן

האם מסרה ל"סנדי טיימס", שההחלטה לפנות לניתוח כרוכה בכאב משמעותי עבורה כאם, אך היא מאמינה שזה המעשה הנכון עבור בתה, "קייטי לא תבין מה קורה לגופה ולא תוכל לטפל בצרכיה בפרטיות הראויה. כבודה של קייטי נפגע ממילא, והסרת הרחם תמנע פגיעה נוספת בכבודה".

ארגונים לזכויות אנשים עם נכויות בבריטניה הביעו מחאה. כך למשל אמרה סימון אספיס, פעילה מהארגון לזכויות אנשים עם נכויות, כי הניתוח אינו מקובל, וניתן למנוע את המחזור החודשי באמצעים אחרים, למשל גלולות.

לדברי אספיס, "לקייטי, כמו לכל נערה מתבגרת אחרת, צריכה להיות זכות על גופה, ואין לפגוע בשלמותו. כמו כן, כמו כל אדם אחר, צריכה להיות לה זכות בחירה לגבי הבאת ילדים לעולם. יש אנשים רבים עם נכויות פיזיות או מנטליות שהביאו ילדים לעולם וכיום הם הורים נפלאים. כריתת הרחם היא התעללות ופגיעה בזכויות האדם של קייטי".

עוד על הנושא, ב-פורום נכות, מיניות והתבגרות

אמה של קייטי אמרה ש"כל מי שמבקר אותי מוזמן לבלות איתי ולראות מה זה אומר לטפל בביתי מסביב לשעון", כשהיא מתכוונת לעול הכבד הכרוך בטיפול בבתה ב-15 השנים האחרונות. "זה אולי לא הדבר הנכון עבור כל הנערות עם שיתוק מוחין", היא הוסיפה, "אבל במקרה הזה צריכה להיות אפשרות בחירה".

מקרה זה מצטרף למקרה של הנערה האמריקאית אשלי אקס, שאירע בינואר השנה. אשלי היא ילדה בת שש הסובלת מפגיעה מוחית שגרמה לשיתוק פיזי חמור. היא אינה יכולה לנוע, מוזנת בעירוי היות ואינה יכולה לאכול בכוחות עצמה, ומבחינה שכלית היא מתפקדת כתינוקת בת שלושה חודשים.

הוריה של אשלי החליטו למנוע מביתם לגדול או להראות סימני מיניות, וכך אשלי עברה ניתוח לכריתת רחם, הסרת בלוטות השדיים ועוברת טיפול הורמונלי שנועד למנוע ממנה לגבוה.

פעולות אלו נועדו, בדומה למקרה של קייטי, למנוע ממנה אי נוחות, אך בנוסף, הן נועדו כדי לאפשר להוריה לטפל בה. הוריה מסבירים כי לא יוכלו לעמוד פיזית בטיפול באשלי אם תגדל, ויאלצו להכניסה למוסד, ולכן הם מעוניינים לעצור את גדילתה.

נימוק נוסף נוגע לחוסר יכולתה של אשלי להגן על עצמה. הוריה סבורים כי עצירת הגדילה והעלמת סימני מין חיצוניים תפחית את הסיכון שביתם תותקף מינית, לא תוכל להגן על עצמה או לדווח על כך.

ארגוני נכים בישראל חלוקים: "סוגיה סבוכה"

עומר פורת, פסיכולוג שיקומי במרכז "רעות-דלת פתוחה", הנועד לתת מענה לצעירים עם נכויות ומחלות כרוניות, סבור אף הוא כי הנושא מורכב ויש להביא בחשבון משתנים רבים: "התגובה המיידית של אנשי מקצוע ושל בני אדם בכלל מבטאת לרוב התנגדות לפגיעה בחופש הבחירה של הצעיר הפגוע. מצד שני, קשה להתעלם מתחושותיה של אם המכירה היטב את ביתה ומטפלת בה במסירות".

פורת מסביר כי הסיפור אינו מהווה סוגיה תיאורטית עבורו, ומפרט מה קורה כשצוות "רעות-דלת פתוחה" נתקל בשאלות מעין זו: "כאשר מתעורר ספק באשר לגישה טיפולית בצעיר/צעירה עם נכות, מתקיים דיון הלוקח בחשבון את כל המרכיבים הקשורים בטיפול, כולל בני המשפחה, היבטים חוקיים, משפטיים ואתיים".

ד"ר רונית אלוני, מטפלת מינית בכירה ומנהלת מרכז לטיפול מיני, שמסייע בין השאר גם לאנשים עם נכויות קשות, כי "הדוגמא של הנערה ואמה מזכירה לנו שוב את הקשיים היומיומיים איתם מתמודדים הורים לילדים בעלי נכויות וכן את הקשיים של הילדים והבוגרים עם הנכויות החיים ביננו.

אתיקה, עקרונות וזכויות הפרט חשובים לאין שעור, אבל בסוף צריך לפרוט את הדברים לפרוטות ולקיים אורח חיים סביר לאנשים עם הנכויות ולמשפחתם. הכי קל לשפוט מהצד, ולצקצק בלשון, להיות צדקנים, אבל העובדה היא שחלק נכבד מהמשפחות נותרות להתמודדויות לבדן, עם עזרה מועטה מהמערכת הציבורית, והן מחפשות מענה גם לצרכיהן.

איכות החיים של המשפחות לא פחות חשובה מאיכות חיי האנשים עם הנכות, ואם למשפחות לא תשמר איכות חיים, הן לא תוכלנה להעניק את הטיפול הנדרש גם לתלויים בהם".

מהן העמדות של ארגונים נוספים העוסקים בזכויות אנשים עם נכויות בארץ? אלי ריבלין, מנהל בית הגלגלים בהרצליה, שנועדה לסייע בשיקום וסיעוד ילדים נכים, מגלה עמדה נחרצת בנוגע למקרה הנוכחי "יש כאן התנגשות של שתי זכויות: הזכות של כל אדם להעמיד צאצאים והזכות של כל אדם לאיכות חיים ובכבוד.

זכות האדם להעמיד צאצאים היא זכות בסיסית, זכות יסוד, ואילו זכות לאיכות חיים היא זכות משנית. הזכות ללדת גוברת על הזכות לאיכות חיים, ולא הייתי מאפשר לאמא לכרות את רחמה של הבת. החברה יכולה להציע לאמא אמצעים אחרים בכדי להעניק לביתה איכות חיים, בכך גם נאפשר לאם להעמיד בעתיד צאצאים לבת ונכדים בשביל עצמה".

עם זאת, לדבריו, נושא זכות האדם ללדת הוא נושא מורכב וקשה לתת תשובה חד משמעית. לדבריו, מעבר למקרה המדובר, הנושא מעלה שאלות אתיות ומוסריות רבות, למשל "מה זכותה של אישה שהפכה ל'צמח' להרות וללדת? מה זכותה של החברה לעקר ולסרס זוג הורים חולים באיידס שרוצים להביא ילדים לעולם? האם החברה יכולה להתגונן מפני הורים כאלו?"

אורן גנור, דובר ארגון "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, סבור שהנכות כשלעצמה אינה מהווה סיבה לשלילת הזכות ללדת, והקריטריון המהותי הוא יכולת ההורה לטפל בילדיו "על פניו, שיתוק מוחין אינה מהווה סיבה לכריתת רחם, יש דוגמאות רבות של הורות יפה עם שיתוק מוחין".
<@ --- IMG_2 --- @>
עם זאת, אני לא מאמין שיש ללדת בכל מחיר, לעיתים הדבר יגרום עוול גדול יותר מהתועלת. אין זה הוגן שילדים שברור מראש שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג להם, יהיו לנטל על החברה".

גנור מעלה סוגיה נוספת - פגיעה באינטרסים של אנשים עם נכויות: "לידות כאלו פוגעות באנשים עם נכויות שיכולים לדאוג לילדיהם, היות והן גורמות לתפיסות שליליות בחברה כלפי הנושא".

מעבר לפגיעות בחרה ובזכויות אנשים עם נכויות, גנור מודאג מהפגיעה החמורה בילדים שנולדו להורה שאינו יכול לטפל בהם, וסבור כי יש לשקול קודם כל את טובת הילד, ורק אחרי כן את טובת ההורה "אם יש משפחה תומכת, ניחא, אם לא, ההורים לא הרוויחו מכך דבר וגרמו לפגיעה חמורה בילדים. צריך לדעת איפה לשים את הגבול".

גנור מביא דוגמא לפגיעה בילדים, אודות זוג הורים ישראלים המתמודדים עם פיגור קשה, שנגד כל הייעוץ התעקשו והביאו לעולם קרוב ל-13 ילדים. "הילדים שנולדו, סבוליטם אף הם מפיגור קשה, ההורים לא מסוגלים לטפל בהם והם מפוזרים במוסדות, מהווים נטל על החברה, והכי גרוע - חווים סבל רב בעצמם".

עומר פורת מזמין את הציבור להביע את דעתו: "הציבור הקורא ידיעה זו מוזמן להביע את דעתו, לשאול שאלות או להפנות שאלות ישירות לצוות "רעות - דלת פתוחה".

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר