הפרעות אכילה: הגיהנום הוא הזולת

אז, בבית הספר, הייתי נתונה תחת טרור, כן כך אני מכנה זאת.בדיעבד, אני לא מאמינה על עצמי איך נתתי לאופי החזק שלי להירמס בין כפות ידיי.

טרור שהתבצע על ידי שלושה נערים, שלא היו זרים, שהיו חברים טובים, שלושה נערים שסחטו ממני כל טיפת אנרגיה שעוד נותרה, שלושה נערים שבגללם נדדתי שנים בין מוות לחיים, שלושה נערים שניפצו לרסיסים את הזכות שלי לחיות. נערים שרמסו את נפשי, ליבו את הווייתי ובכך סיפקו את עצמם. חולני.

זה התחיל בהערה ועוד אחת, ועבר להשפלה, ועוד אחת, מעין ריטואל קבוע שתפס תאוצה והשתלט כדבר יומיומי שגרתי, עד שהסתיים לו עוד יום לימודים.

הירידות לא אחרו להגיע, והרוע השתלט מכל עבר, מעין רוע בלתי מוסבר, שריסק וריסק עד שלא יכולתי עוד. לא הצלחתי לשאת את ההרגשה הדחויה והרשעית הזו מצד אלה, שהיו בעבר בצד שלי, והפכו בין לילה לאויבים מהסוג הרע ביותר. ולמרות כל זעקותיי ופניותיי לגורמים של למעלה,לא נעשה שום שינוי ואני בלית ברירה הרמתי ידיים.

אז התחלתי לקצץ במזון, פצחתי בדיאטה פשוטה והחלטה נחושה ש"מהיום מרזים", ביקשתי מאמא להכין לי את מרק הכרוב המפורסם, הידוע בכינוי: "דיאטת כרוב", הקפדתי על התפריט הדל, הקפדתי על הכללים ועל כל מה שנדרש וראיתי שהירידה אמנם מתממשת אך היא איטית מדיי (לטעמי), לא עברו יומיים והתחלתי להגביר את הקצב, שיניתי קצת דרכי פעולה ולאט לאט התקרבתי לדיאטה קיצונית, או במילים אחרות: ל"צום מתמשך", רזיתי והחמיאו לי, אף אחד לא העלה על דעתו שזוהי הפרעת אכילה...

כולם היו בטוחים שזוהי עוד דיאטה מוצלחת של נערה מתבגרת, הרוצה להיראות במיטבה: "ככה זה בגיל הזה", "כולן עושות את זה", "לא יזיק לך קצת ספורט ואכילה נכונה", המשפטים הללו, המשפטים האלו - עלו לי ביוקר, שכן חיי הוטלו על הכף, ונשקפה להם סכנה גדולה.

למידע נוסף בנושא הפרעות אכילה ועוד, היכנסו לפורומים:
פורום הפרעות אכילה
פורום הפרעות אכילה - תמיכה
פורום הורים ומתבגרים, גיל ההתבגרות
פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי
פורום נוער במצוקה
פורום השמנת יתר - התמודדות
פורום תמיכה נפשית, פסיכולוגיה

המשכתי באותה הדרך, אף אחד לא ידע, לא שיער, שאני צמה ימים על גבי ימים. טקטיקות ההסתרה שלי נחלו הצלחה, מסתבר.בארוחות שישי ובחגים הייתי מקשקשת בצלחת ועושה עצמי אוכלת, בימי חול רגילים המשפט הידוע: "אכלתי כבר", "אכלתי בחוץ" או: "אני לא רעבה".

בנוסף הסתרתי את גופי בבגדים רחבים כך שהכול דפק כמו שעון. אך האמת המרה והכואבת היא שהמשפטים הללו היו רחוקים מהמציאות, הייתי ניזונה מדיאט קולה ומחפיסות מסטיקים (ללא סוכר כמובן), הגעתי למצב שכלל לא הרגשתי תחושת רעב, והתגאיתי בזאת!

תוך חודש וחצי-חודשיים, בבום, הפחתתי 25 קילו. כן זה נשמע קצת לא הגיוני, אך הירידה שלי הייתה פתאומית ומזעזעת, מיידית והרסנית מדיי, שלפתע כולם מסביבי שמו לב, והזדעזעו. לא האמינו שזו אכן אני, נראיתי חלשה ושבורה, רזה ודקה. אך עדיין, למרות הכול, התנוסס בראשי הדגל: "שמנה".

תמיד ראיתי את עצמי שמנה, לא משנה כמה רזה הייתי וכמה הערות על שלדיות נאלצתי לספוג, בהנאה יש לציין.

כה ייחלתי לעצמי להיות רזה יותר, כדי שיפסיקו, שיפסיקו את ההתעללות הזו, שכבר לא עמדתי בה, היא האפירה את ימיי, החשיכה את חיי.

אבל אף אחד לא הבין, אף אחד לא שמע. כולם אמרו שאני רגישה מדיי, ושזה רק משחק של גיל ההתבגרות: "הם לא באמת מתכוונים לפגוע בך".קחי את זה בהומור...

אף אחד לא הצליח להבין מה הרגשתי, לא הצליח לחדור לתחושותיי, לסבל הנוראי שעברתי לאורך שנותיי בתיכון, שנות עינויים.

אז החלטתי להמשיך בדרכי שלי והשלתי את הקילוגרמים, שכבר לא הפכו לעודפים. עד שכולם נרתעו, פתאום שמו לב אליי, הבחינו בגוף הרזה שניבט מולם, כבר לא היו הערות, לא היה מקום לירידות. ואני הבנתי שאם זו הדרך כדי להינצל מהטרור אני אמשיך ואדבק בה עד הסוף. אך בעצם הייתה זו רק ההתחלה.

לכתבות נוספות בנושא הפרעות אכילה:
"רבע מהילדים סובלים מהפרעות אכילה"
השמנת יתר אצל ילדים - ההורים אשמים!
הפרעות אכילה וההתמודדות עימן
"ל-40% מהדוגמניות יש הפרעות אכילה"
אכילת לילה - זאת הפרעה

עדיין לא שיערתי בכלל שמדובר בסוג של הפרעת אכילה חמורה, נהניתי מהרזון והוא הפך ליעדי המרכזי. ההחלטה על כך שאני פוצחת בדיאטה כיסחה את משקלי וניפצה את נפשי. מכאן ואילך הדברים התדרדרו ויצאו מכלל שליטה, הימים חלפו והקילוגרמים נשרו. מחמאות מכל עבר החלו להגיע, ואני הייתי המאושרת באדם!

הפכתי מרוטת עצבים, איבדתי חברים רבים, רגעים יפים, אך זה לא שינה לי כלום. במשך הזמן שאפתי עוד ועוד לרדת במשקל, ללא משקל מטרה נורמלי. התעסקתי באופן אובססיבי בקלוריות ובאוכל, דימוי הגוף שלי היה לקוי ובכל זאת התכחשתי לעובדה שאני חולה בהפרעת אכילה.

לאט לאט התחלתי להסתגר בתוך חדרי עם עצמי, הבנתי שמשהו לא בסדר אך לא ידעתי מה, הרגשתי שגופי בוגד בי, אך לא הבנתי מדוע.

הפכתי חלשה, התהלכתי כמו רוח רפאים ברחוב, בבית הספר, המורים ריכלו, החברות ריחמו, הייתי צהובה כמו לימון ועיגולים שחורים הקיפו את עיניי, מדי פעם מעדתי, הייתי נתונה בערפל, שכרון חושים שכזה, לעתים הייתי החלשה ביותר, בקושי יכולתי לפקוח עיניים ולקום מן המיטה, ולעתים נתקפתי בפרץ אנרגיה לא מוסבר והיו לי כוחות, שאף אחד לא הבין מאין הגיעו.

את כל הסממנים לקחתי בקלות דעת,והמשכתי בשלי.המחמאות הפכו להערות, וההערות הפכו לקריאות דאגה, אני חייכתי חיוך מטומטם והייתי מרוצה מעצמי כאילו המצאתי את הגלגל.

אף אחד לא הצליח לפצח אותי, אף אחד לא הצליח לחדור ולהבין מה עובר עליי ומה קרה שבן רגע הפכתי אדם אחר.

אנורקסיה היא מחלה נפשית וגופנית האורבת בעיקר לילדות ונערות הפוצחות בדיאטת נעורים. על אף המודעות הגוברת, נשים הסובלות מאנורקסיה עדיין אינן זוכות לטיפול הולם ואינן יודעות להתמודד עם ההשפעות ההרסניות של המחלה על גופן.

"בצלמה", ספרה של שי בכר, שחיה בצל המחלה מזה שמונה שנים, פותח חלון לעולמה הנורא של המחלה ולדרכי ההתמודדות עימה. הספר בהוצאת 'אופיר - בית הוצאה לאור'.



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר