לבד במערכה

שלום לכן

אני בת 34+. רווקה. בהיריון ראשון. מזה כשנה בן זוגי הינו בחור לא ישראלי (ולא יהודי) ואינו מתגורר בארץ. בתחילה היינו בקשר, מאוהבים. אני נסעתי אליו (מערב אירופה), הוא בא לכאן. עם הזמן ידעתי שאני רוצה ילד וגם אמרתי לו זאת. הוא היה בעניין. היינו מתאמים את המפגשים שלנו (פעם בחודש) לימי הביוץ. וזה קרה. אני בהיריון. דא עקא שמאז ההיריון אני פשוט לא סובלת אותו. מתנהג כמו ילד ולא כמו גבר שתומך בי, כמו כן התחלתי להבין ממנו שזה פתאום לא מתאים לו, ההיריון הזה, עד שלאחרונה הוא אמר לי שהפיתרון הטוב ביותר זה הפלה. אגב, בשבועות הראשונים כשסבלתי מהקאות ובחילות הוא לא היה רגיש מספיק כדי להבין זאת וכל הזמן התבכיין לי שאני לא מספיק נותנת לו תשומת לב (לא שולחת מספיק אס,אם,אסים) כמו ילד מגודל - בקושי יכולתי להכיל את הבעיות שלי הוא ציפה שאכיל גם את הצרכים שלו (ותבינו - בקושי יכולתי לנשום מרוב הקאות....). החוסר רגישות הזו מצידו הורידה לי אותו מהעיניים וכמו שאמרתי - אני לא סובלת אותו אבל אני יודעת שאני רוצה את ההיריון. אני בת 34 וחצי ואין לי כוונה להעביר את הזמן עוד.
אנחנו לא מדברים כמו פעם והוא די מתנתק ממני.
אט אט אני מבינה שאני לבד במערכה הזו של ההיריון וכנראה גם הזוגיות וזה עושה לי עצוב ולעיתים אני לא יכולה לנשום מרוב עצבות, כאילו משוה מתמוטט עליי.
אני לא יודעת עדיין מה ההשלכות של המעשה שלי. מה גורלו של הילד מבחינה חוקית, מבחינת הרשויות הדתיות (האבא הרי לא יהודי) וכל זה גורם לי ללחץ. אני רואה נשים בהיריון שלהן בני זוג שעוזרים להן ואני יודעת שאני אהיה לבד...
אחותי כל הזמן שואלת אותי: מה? את רוצה להיות אם חד הורית? כאילו שזה משהו מאוד מוקצה (האמנם?)
זה היריון ראשון וכל שכן להיות לבד - מפחיד אותי. מה דעתך?