חברות אמת

אני לא כלכך יודעת איפה לדבר על זה, חשבתי שכאן זה אולי מקום שיתאים..
אני כבר בת 20 ואני מרגישה כבר תקופה ארוכה שאין לי חברים אמיתיים להיפגש ולצאת איתם..
אני בחורה נורמלית לחלוטין. יודעת להסתדר טוב עם אנשים ולרוב מתחברים אליי בקלות יחסית כי יש לי חוש הומור ואני פתוחה לאנשים ואני שמחה וקשובה לאחרים, אבל בתקופה האחרונה יותר מבכל תקופה אחרת בחיים שלי אני מרגישה שאין לי "אחיות", אני עכשיו בצבא ומשרתת רק עם עוד 3 בנות בדירה שמתוכן אני מסתדרת רק עם אחת. במהלך השבוע אני שקועה בעבודה שלי בבסיס, וכשאני חוזרת הביתה אני פתאום קולטת כל פעם מחדש שעם אף אחד מהכביכול חברים שלי בבית לא בא לי להיפגש.
יש לי חבר כבר 3 חודשים והוא מדהים והוא ממלא אותי באושר, אבל אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר באמת על כל מה שקורה לי איתו. הוא החבר הראשון שלי.
אני אוהבת לצאת, אוהבת לשבת בבית קפה או בבר עם כמה חברים טובים, אוהבת לצאת למסיבות, אוהבת לטייל עם חברות ולהנות מהחיים ואיכשהו אני מוצאת את עצמי כל שישי בבית, מתרצת ומשקרת לעצמי שאני בחורה שאוהבת את הבית.. אין לי את אותה חברת ילדות כמו שלכולם יש. אני בנאדם שיוצר קשרים טובים עם אנשים בתוך מסגרת, וכשהמסגרת נגמרת (תיכון, מכינה קדם צבאית, חוג..) אז הקשרים מתמוססים כי עד כה לא ידעתי איך לטפח אותם מחוץ למסגרת.
האם יהיה מוגזם לדעתכן פשוט לשלוח הודעה למישהי נגיד שאני מכירה ממזמן ולנסות ליצור קשר מחודש?
האם אני צריכה לקבל את המצב כמו שהוא ופשוט לחכות לאנשים הנכונים שיכנסו איכשהו אל תוך חיי?
המצב הזה ממש מתסכל אותי, כי אני נורא זקוקה לחברה טובה ואמיתית ויודעת שאני אתן בשביל החברות הזאת הכל אם היא תהיה מספיק חשובה לי.