למה הם לא עושים כלום?

וואו קרן,
כמה שזה מזכיר לי תחושות שהיו לי בזמן חגים ומועדים משפחתיים מורחבים. שם זה מודגש ביתר שאת: למה זה כל כך מובן מאליו שאני אקום ואעשה הכול? ואם בענייני גיל עסקינן, אז מדוע אמא שלי וסבתא שלי צריכות לקום ולא דודים, בני דודים, סבים....?

ישנו הסבר חברתי פסיכולוגי לעניין- נשים פשוט מרגישות שהן צריכות להיות טובות. קשה לנו כנשים להרגיש שאנחנו לא טובות נחמדות או מועילות. קרול גיליגן שהיא פסיכואנליטיקאית פמיניסטית טוענת שנשים עושות הקבלה בין שתי תפיסות עולם: או שאת מוסרית או שאת אנוכית. כלומר אם אני לא מועילה, עוזרת, מסבירת פנים וכדומה אזי אני לא מוסרית. כך שתפיסת העולם הזו מתניעה אצלנו את הפרופלורים בטוסיק אל עבר העשיית החברתית שבאירועים חברתיים באה לידי ביטוי בכול הפעילויות שהזכרת

אבל זה עדיין לא מסביר למה הם (הגברים) לא עושים שום דבר???
תשובת השלפ שלי היא שאין להם את התפיסה החברתית שלנו, כפי שכתבתי לעיל, אבל זה לא אומר שהם לא צריכים לעשות.

אז איך תעשי שהם כן יעשו?
היום בעולם האימון- פשוט צריך לאמן אותם לקראת ההתנהגות הרצויה. אל תרפי מלומר. התחילי עם הקרובים אלייך שיש לך איתם יותר דיבור, הסבירי את חשיבות הדבר בעיינייך והסבירי מה את רוצה שהם יעשו
אל תרפי- לאט לאט כמו שרירים שנמתחים- ההתנהגות הרצויה תבוא לידי ביטוי
לאחר שאותו אחד יפעל כך הוא יאיר את הדרך לשאר בליווי הבקשות שלך- עד שזה יהיה טבעי

כך, קרן יהיה עם כל דבר שתרצי לאמן

בהצלחה,
איילת לחמי

קרן יקרה
מדובר כאן על מקרה קלאסי של קיבוע תפקידים.
שהוא אכן מרגיז, אם לא בלתי אפשרי לשינוי...
כבכל תהליך של רצון לשינוי, מתעוררים התנגדויות וכעסים - גם מצד אלו שנוח להם במצב הקיים ובוודאי שמצד אלו שרוצים לשנות.

בתפקידי כמסייעת בהובלת תהליכי שינוי בארגונים (ומשפחה היא מיני ארגון)
אני יכולה להמליץ לך את הכלל הראשון בניהול שינויים - תשתפי בתהליך החשיבה והתכנון, את אלו שאת רוצה שייסעו לך בהוצא לפועל של השינוי.
כלומר, שוחחי עם בעלך בנחת, בטרם האירוח הבא. שתפי אותו בחוסר שביעות הרצון שלך, ובצורך שלך בשינוי הקיים. תחשבי ביחד איתו כיצד אפשר לחלק מחדש את תפקידי האירוח.
במידה וההתנגדות לשינוי ממשיכה, עדכניני ונלווה אותך בתהליך.
:)