בין אמהות לשפיות

דידו יקרה,
אני מבינה מאוד מה שאת כותבת. אין זמן לעצמך, צריך לרוץ סביב הזנב על מנת לרצות את כולם ובסוף את נותרת מפורקת מבפנים. הכול נראה קורס אך מבחוץ הכול נראה חי ורגיל ופשוט.

אבל אני חייבת להגיד כי "מה שרואים מכאן לא רואים משם".
כלומר מה שאת חושבת שאת מזהה במשפחות אחרות "מתפקדות" כהגדרתך, לא בטוח שהוא כך. כפי שאת כותבת "מבפנים הכול מפורק ומבחוץ אני צריכה להראות שהכול בסדר ". שנים היה קשר שתיקה סביב עניני האמהות שזהו הדבר המדהים והמאושר בעולם. אך היום למזלן של הרבה מאוד נשים, קשר השתיקה מותר ואני מגלות שאמהות זה לא רק שישו ושימחו אלא הרבה הרבה קושי והקרבה.
המילה אמהות מורכבת משתי מילים שניתנות להבנה בשני אופנים...ארחיב יותר בהמשך

דידו יקרה, את לא לבד.

יחד עם זאת אם את מרגישה שקשה לך- מותר לך לבקש עזרה. אם זה מפסיכולוגית או מבן זוגך....
את לא חייבת להתמודד עם כל העומס הרגשי הזה בעצמך

את יכולה לספר מה גילאי הילדים ומתי החל הקושי שאת מתארת?

בינתיים אני מזמינה קוראות אחרות לשתף בחוויית האמהות בכדי לשמע עוד עצות, הכוונות או תמיכה.

תחזיקי מעמד,
איילת לחמי

זה מה שתמיד רציתי. זה נשמע שמרני, אבל מבחינתי קריירה זה להיות אמא.

הגדולה שלי בת 5 והקנצ'יק בן 4 חודשים.
הגדולה שלי התחילה להראות קשיים עוד בתקופת ההריון ועד חודשיים לאחר הלידה. היא חזרה להרטיב במיטה בלילות, צעקה והרביצה לי ולבעלי, לא רצתה ללכת לגן. לא עשיתי עניין מכל התופעות האלו, הבנתי את מה שעובר עליה, למרות שמסביב כולם אמרו לי להציב לה גבולות ולא לוותר. אני החלטתי לזרום עם הילדה גם אם זה אומר שהיא נשארה שבוע ימים בבית ולא הלכה לגן לאחר הלידה והחזרה שלי הביתה עם הקטן. כל זה חלף (תודה לאל) והיום היא משוגעת על אח שלה ועוזרת לי המון.

כמה שאני מנסה להסביר לבעלי כמה שקשה לי, נראה לי שהוא לא מצליח להבין את זה באמת עד הסוף.
אולי בגלל שהוא גבר וזה לא באשמתו שהוא נטול רגשות אימהיים. שלא תחשבו שהוא לא עוזר לי, אבל אין מה לעשות, זאת עובדה קיים הבדל בין גברים ונשים וטוב שכך.

יש לי תחושה שלהודות שאני רק בת אדם ולא אמא, רעיה מושלמת ובעל קריירה כמו באגדות לא מתקבל בעין יפה בחברה.

דידו יקרה,

בהמשך למה שאת כותבת הייתי רוצה להרחיב על המילה אימהות. אם נפרק את המילה נראה כי היא מורכבת משתי מילים: אי-מהות. אי-מהות ניתן להבין בשני אופנים שלדעתי הינם משלימים. הראשון הוא שבהיותנו אמהות אנו מוותרות על המהות שלנו (אין מהות). והשני הוא שאימהות היא אי של מהות. הוויה שלמה של מהות חדשה-ישנה המקיפה אותנו.

מדוע אני טוענת שהמונחים משלימים? בעיקר בשל המשפט הפותח והמשפט המסכמם שלך:
במשפט הפותח את כותבת: "אני שמחה ומאושרת להיות אמא- מבחינתי קריירה זה להיות אמא". כלמר קריירה בעינייך הוא אי של מהות . הוויה חדשה שמציפה אותך וסוג של קריירה רגשית והתנהגותית. את גם מרגישה שיש לך רגשות אימהיים ששייכים רק לך (ולא לבן זוגך) שהם חלק בלתי נפרד ממך.
יחד עם זה את כותבת במשפט המסכם: "יש לי תחושה שלהודות שאני רק בת אדם " כלומר את מרגישה שהיותך אמא משתלט על כל זמנך ועולמך עד אשר אינו מותיר לך רגע פנאי להיות את, לפנות לעיסוקיך ולאסוף קצת אוויר.

באימהות יש קו מאוד דק שמפריד בין שתי הקצוות ואני חושבת שכל אחת צריכה למצוא את קו האיזון שלה.

העובדה שאת כותבת שאת לא יכולה להיות רעיה מושלמת ואשת קריירה וכו וכו מעלה בי את השאלה: האם את רוצה להיות כזו? מושלמת? למופת?
ואם כן האם הצורך הזו הוא שמביא אותך להיות ללא אוויר?

נסי לחשוב - האם זו את שמביאה את עצמך לרף ציפיות כה גבוה שכול כך קשה לעמוד בו ? או הסביבה שלך כפי שאת כותבת כי "הדבר לא יתקבל בעין יפה בחברה"?

אשמח אם תחשבי על הדברים ותציפי אותם כאן ונראה לאן אנחנו לוקחות את זה

שיהיה לך יום נהדר,
איילת לחמי

איך לא ראיתי את זה קודם. את כל כך צודקת. אני זו שהצבתי לעצמי את הרף הגבוה הזה. ועל פניו אין לי בעיה עם זה. מה שהכי חשוב לי בחיים זה הילדים שלי. אני מציפה אותם בחום ואהבה כי זה האני מאמין שלי. אבל זה בהחלט בא על חשבוני. בעלי תמיד אומר לי משהו שקשה לי מאוד ליישם אותו "אם לא תתני לעצמך לא יהיה לך מה לתת לילדיך" .

הבעיה שכן יש לי, זה שאני אוהבת שליטה (לא על הצד הפריקי של העניין).
אני אוהבת שהדברים נעשים בדרך שלי ואם לא אז משהו נראה לי לא בסדר.
אני לא אוהבת לקבל עזרה.

הצד הרציונאלי שלי יודע שאני צריכה לעשות פסק זמן, להירגע, לצאת ליום כיף להתרעננות, למלא
בטריות וכו', אבל אצלי הרגש הוא המכריע ולא נותן לי להרגיש שלמה עם עצמי במידה ואני אסטה מהנתינה האין סופית הזו.
אני מבינה שאני צריכה לעבוד על עצמי בקטע הזה וזה נורא קשה לי.

חודש הבא אני חוזרת לעבודה (אחרי שהארכתי את חופשת הלידה בחודש וחצי) ואני תולה בזה תקוות שזהו צעד ראשון שיחזיר לי עוד צד בנמצא בתוכי (חלק מהחזרה לעבודה זה להתנתק קצת מהרגשות שמציפים אותי ומחוויית האמהות וקצת להיות עם עצמי).

אני מודה, מודה, מודה על שנחשפתי לפורום הזה ושוב תודה על ההבנה והתמיכה.

דידו יקרה,
ראשית תודה על הפירגון- נראה שיש בך הרבה מאוד חום להעניק וכנראה הרבה עודפים של אהבה...

יש תיאוריה שלמה שמדברת שאמא טובה היא האמא הטובה דיה. כלומר לא האמא שעושה את הדברים מושלם אלא האם הפועלת מספיק טוב. נקח לדוגמא אמא שרוצה להעניק חום לילדים שלה- ולכן היא לא עובדת, לא נפגשת עם חברות, לא מפנה מקום לעצמה וכול היום משקיעה בלהיות עם הילדים- לשחק איתם, להעשיר אותם וכו' וכו'. מה קורה לילדים? הם מקבלים אותה כמובן מאליו ולא יכולים לנסות להסתדר לבד כי יש לצדם אדם דואג ומטפל כל הזמן. מה קורה לאם? היא נשחקת, מרגישה שיהבה היחיד הוא הילדים ולכן אם הם לא הולכים בדרכה היא מרגישה שנכשלה וכך היא הופכת את הקשר עם הילדים לתלותי ולא פורה.

אז כדי להיות פרקטיות- מה ניתן לעשות? להרפות ובעיקר מעצמך.
יציאה לעבודה הוא צעד חשוב, כמו שאת כותבת, הוא יבנה לך את הנפרדות מהילדים ולילדים ממך. חשוב שתהיו יישויות נפרדות.
תאמיני בהם ובסביבה שלך (בן זוגך) שהם מסוגלים להסתדר בלי השליטה והאחיזה שלך. כך האהבה שתתני להם לא תבוא על חשבונך.
תני לצד הראציונאלי שלך מקום ותעשי פסק זמן איכותי ומשמעותי עבורך- צאי להתרעננות, בלי, מלאי בטריות. מגיע לך את כל אלו!

חשוב לי להגיד שבשינויים גדולים שכאלה כולן וכולם חווים משבר שאשמח להרחיב על שלביו בהמשך. ואם את מרגישה שקשה לך לעשות את זה ללא עזרה אל תחמירי עם עצמך ופני לטיפול אישי קצר שיעזור לך להתמודד עם השינוי. בכול מקרה, אנחנו תמיד כאן.....

מה את אומרת?

שבת שלום, איילת לחמי

לי יש שני בנים ... הגדול בן 4 והקטן בן שנתיים וחצי . זה לא קל !!! זה לא קל כי אני בכל אופן דורשת שלמות מעצמי.
אני דורשת מעצמי להראות טוב , שהבית יהיה מתוקתק, שהילדים יראו פיקס וכמובן ילמדו בכל יום דברים חדשים ומעניינים. לפעמים ... אנחנו שוכחות את עצמנו...
ואת יודעת מה ? כשאני נזכרת בעצמי , אני מחליטה שדי. קובעת לי תור למספרה, נפגשת עם חברה, לוקחת פסק זמן. . . תנסי זה עוזר...

אולי אני מחמירה עם עצמי, אבל זה מדכא אותי לחשוב שהבאתי ילדים לעולם הזה ואני לא נהנית מהם מספיק.
רוב היום הם במסגרות חינוכיות, אני בעבודה ומה שנשאר ליזה שעה שעתיים לשחק איתם,ארוחת ערב, מקלחת והשכבה לישון.
ושלא לדבר על הבוקר, שהכל נעשה במהירות כדי להספיק לשים אותם בגן ולהגיע לעבודה בזמן ולתת את ה- 100% שם ואז את חוזרת הביתה סחוטה.

התהפכו היוצרות סדר העדיפויות.
זה רק אצלי? אני לא יודעת לחלק את הזמן? להנות מכל רגע?

אני בטח נשמעת חסרת עמוד שידרה לחלוטין ואני לא מנסה להצדיק את עצמי, אבל אני מרגישה שבעקבות הילד השני משהו התעורר בי, שהיה גם קודם אבל לא נתתי לו לצאת.

דידו- זה לא קורה רק אצלך!
אפשר להתחיל את הסקירה של התהפכות היוצרות כפי שאת מכנה אותה, מלפני כמאה שנים. הזמן הביתי הופך להיות זמן תעשייתי כלומר שמן המתוחם בגבולות של זמן. היום אנחנו כבר לא נמצאים סתם עם הילדים הם עושים משהו ואנחנו דבר אחר ורק עצם הימצאותנו תחת קורת גג עושה את העבודה. היום אנחנו מבלים עם הילדים "שמן איכות"- זמן של עשייה אקטיבית. כמו שאת מתארת - יש לי שעתיים איתם אז מה אעשה? אני לא אבלה את השעות האלה סתם אלא אשחק איתם ואטפל בהם.

המצב שנוצר הוא אבסורדי- יש עלייה בזמן שאנשים נמצאים בעבודה וירידה שאנשים נמצאים בבית עםם בני הזוג או עם הילדים. הדבר נובע מסיבות שונות כמו התפתחות הקפיטליזם ועליית חשיבות האינדוידואליות . הדבר הזה יוצר קונפליקט אצל הרבה מאוד הורים ולכן קל מאוד להזדהות עם מה שאת כותבת. איך אפשר להנות מהזמן שהוא כל כך קצוב?

לגיטימי שאת חשה שאת בלחץ. לגיטימי שקשה ולגיטי שמעצבן. אני לא סתם כותבת זה באמת לגיטימי. אנחנו לא סופר-וומן והקושי שאת מתארת הוא ריאלי.
יחד עם זה ובגלל זה את צריכה לעשות את השיקולים שלך של לאיפה את יכולה להוריד עומס מעצמך כפי שכתבת בתגובות קודמות. לא לצפות מעצמך לשלמות כי אין דבר כזה- מרוב רצון לשלמות אנחנו עלולות להגיע לקיפאון....

אני מציעה לך לעשות רשימה, ממש כזאת על דף ולרשום במה את מרגישה שקשה לך .
למשל בבוקר- מה קשה מה את מנסה להספיק ואיך אפשר לעשות את זה אחרת (לעשות חלק מהדברים בערב, חלוקת עבודה עם בן הזוג, לקום יותר מוקדם , לעשות פחות דברים וכו' וכו').

ככה עם כל דבר ולראות איך את מתמודדת עם הדברים. לפעמים שמסתכלים על דברים כל כך שגרתיים כרשימת מכולת הדברים נראים אחרת

בהצלחה.....
איילת לחמי