בעיה עם עצמי!!??

שלום רב!
שמי שני ואני בת 16, לפני יומיים עליתי לכיתה י"א.
בדרך כלל אני ילדה שתמיד הייתה משתתפת בשיעורים, מצביעה, מביעה דעה, וכמעט תמיד היה לי מה להגיד. היה לי קשה להבין ילדות/ים שלא ישתתפו בגלל פחדים שונים.
ולצערי, כיום הדבר נכון גם לגבי. יש לי בעיה בכך שקשה לי מאוד להשתתף ולהביע דעה בשיעורים. וזה דבר חשוב, וגם מעצבן(כי אני תמיד רגילה להשתתף, וזה מבאס כאשר התשובה עומדת על לשוני ואני פשוט לא אורמת אותה)
אני ילדה שקטה יחסית באופי, תרבותית ומנומסת מאוד, וחששני כי כאן הבעיה. אני באה מבית ששמים בו דגש על דרך התנהגות והתנהלות בסביבה בה אנו נמצאים.
בכיתה שלי ישנם תלמידים טובים,(הכוונה לומדים טוב ומאוד חמודים באופי), מנומסים חלקית, הכוונה, יש להם מוסר, הם אכפטיים, אבל הם מאוד אמוציונליים, פזיזים, הם מבטאים ת הרגשות שלהם, וחיבים מענה כאן ועכשיו לכל דבר. סבלנות היא לא מילה שבאמצעותה ניתן להגדיר אותם.
אולי הדבר קשור לכך שהם במגמת תאטרון. הם רגילים להופיע, לשיר, לרקוד, ותמיד להמצא במרכז העיניינים, ואני לא לומד תיאטרון, פשוט אנחנו בשילוב של שני מגמות לימוד בכיתה אחת. אני יושבת בשורה הראשונה, כמעט מול המורה, ובקושי יכולה לדבר. אם יש לי שאלה, אני לא יכולה לשאול. כי אני לא מוצאת זמן מתאים, כי בדיוק שאני באה לשאול, מישהו מתפרץ. ואני רגילה כאשר מצביעים, והמורה עונה, ועכשיו הדבר אינו כך. למי שיש מה להגיד פהוא שוט אומר, וכך נוצר לפעמים מצב של ויכוחים ואי-סדר. כמו כ, הדבר תלוי במורה, יש מורים שמעניקים תחושה של מעין "ביטחון", ומתייחסים לכולם שוה בשווה, ללא אפליה, לעומת מורים, שעושים אפליות רבות, ומתייחסים לרוב לתלמידים שצוקים, מתפרצים, ולא מפסיקים לדבר. וכאשר אני אוגרת אומץ, וסוף סוף שואלת את השאלה, הם גם לא עונים, או פשוט לא שומעים. ואז אני צריכה לצעוק, וזה לא כייף לי ככה, לא נעים לי להרים את קולי בכל פעם שאצטרך מענה.
לסיכום, קשה לי ל"עלות" על כולם, ן"לצעוק" מעל כולם.
הא ושחכתי לציין שפעם הייתי ילדה מאוד ביישנית, אך בקשר ללימודים לא הייתי, ועכשיו כאשר הביטחון העצמי שלי עלה קצת, ואנני עוד כה ביישנית, אני פוחדת יותר!

איך אוכל ל"אגור" יותר אומץ ופשוט להשתתף בשיעור, להשתחרר, ולהפתח קצת לא לפחד כל כך!???
איך אוכל להתעלם משאר הילדים בכיתה, ופשוט להיות כמו שהייתי פעם????
תודה מראש.