לחיות בחו"ל

מדינתנו צעירה יחסית, וחצי מתקציבה מופנה לבטחון, וחלק נרחב מהאוכלוסיה עדיין לא מכיר ומבין את החשיבות שבמתן יחס שוויוני לאנשים עם נכויות.
הבחירה היא לכן -
האם קמים ועוזבים, או, כפי שעשו אנשי נגישות ישראל, או האנשים שהקימו את "בזכות", את "לאו דווקא", את המרכזים לחיים עצמאיים, את החברה למתנסים, השירות לעיוור, המכון לקידום החרש, ועוד ועוד, בוחרים לעשות מעשה - בעולם האמיתי - בארץ שלנו - ולעשות אותה יותר קרובה למה שקורה בחו"ל.

חומר למחשבה,
ואם תרצה רעיונות במה להתחיל - הודיע לי.
אני למשל לא מקיים פגישות עבודה - ומשתדל שלא לקיים פגישות משפחתיות במסעדות או מקומות בילוי בהם אין גישה לנכים ושרותים מותאמים לכסא גלגלים.

מי מצטרף למחאה?

עומר פרות,
פסיכולוג ומנהל רעות דלת פתוחה.