ייעוץ... דחוף...

שלום,
לפני כחצי שנה התבשרנו במשפחתי כי לאחיין שלי בן השנה יש שיתוק מוחין, הוא נולד פג בשלישייה. לפי האיבחון הסוג ממנו הוא סובל הוא קוודרופלגיה.
הבשורה הזו היא מכה קשה עבור המשפחה ובעיקר עבור ההורים.
מאז האבחנה אני עצובה מאוד, מתקשה להתמודד ומודאגת מאוד.
עוברות במוחי שאלות קשות כמו האם הוא יוכל ללכת? אילו חיים יהיו לו אם הוא יהיה מרותק כל חייו בכיסא גלגלים? האם הוא יוכל לדבר ולבטא את עצמו?
אני מרגישה רחמים עזים כלפיו ובכל פעם שאני מתבוננת בו יש לי תחושה קשה שהוא נועד לסבול, משונות, חריגות ובדידות.
כמובן שבשבילי הוא לא חריג אלא אהוב ומיוחד אך אני יודעת שכך החברה מתייחסת !!!!
עולות בי שאלות... האם יהיו לו חברים? ובבגרותו- האם יהיו לו חיי חברה??? האם יוכל לנהל חיים עצמאיים?
האם יוכל לעבוד??? האם יוכל למצות את חייו, ליהנות ולחוות???
אני חושבת עליו כאל אומלל ומרחמת עליו... ואני מצטערת על כך...
אבל אלו המחשבות שמיסרות אותי כל היום!
אני מדמיינת אותו מרותק כל חייו לכיסא... ואולי גם ללא יכולת לתקשר בצורה תקינה..
כמובן שאני מרחמת מאוד על הוריו ועצובה מאוד בשבילם... אחותי- אמו של התינוק היא אדם נפלא, חם ואוהב, בחורה מוכשרת מאוד והיא ובעלה מלאי אופטימיות, אנשים שאוהבים לבלות ולצחוק.
קשה לי לחשוב שאחותי וגיסי יהפכו לאנשים שחייהם קשים... כיצד יטפלו בילד שמשותק בכל גופו?????
אני מרגישה עצובה וכואבת... כל כך אוהבת את האחיין שלי... הוא יפה, מתוק וחכם... אני עצובה ומדוכאת מהמחשבה שחייו יהיו קשים...
לאור כל המחשבות הללו אני מרגישה רע... שאולי כך אני פוגעת בו בעצם... שאני לא רואה את הדברים נכון? יש לי נקיפות מצפון ואני מנסה להיות אופטימית... אך קשה לי מאוד לנוכח האבחנה הקשה....
כיצד מתמודדים?????
משתגעת...