צליעה בולטת לעין

שלום ענת.
אנחנו רגילים מינקות, מהילדות, שהגוף שלנו משתנה. אנו הופכים מתינוקות לילדים, מילדים לנערים ונערות, לגבר ואישה וכך הלאה.
הגוף כל הזמן משתנה. גם לקראת הזקנה.
אנשים שונים זה מזה ביכולת שלהם לקבל את השינויים, ולא כל שינוי דומה לאחר.
את מתארת מצב של שינוי בהליכה, שלהרגשתך מושך אליך תשומת לב מהסביבה, ונותן לך להרגיש דחויה.
כך שלמעשה, מה שמפריע לך הוא לא הצליעה אלא הרגשה של דחייה מהסובב אותך.
המפליא בכל הסיפור הוא תמיד, שאותה תחושה בסיסית כנראה מקננת בכל אחד מאיתנו עוד מהעבר, וארועים כגון מחלה או פציעה "מוציאים את התחושה הבסיסית הזו לאור".
לכן זה זמן עבורך לגעת, לא רק בצליעה שמפריעה, ומטרידה לגבי ההמשך, אלא:
לבדוק עם עצמך, מתי התחלת לחשוש מכך שלא תהיי רצויה או אהובה.
זו פציעה שאינה נראית כמו צליעה, אך למעשה משפיעה הרבה יותר על דרכינו בחיים מהליכה עצמה.
כמו שכאב רגל מונע מאיתנו לנסות ולדרוך עליה, וכך אנחנו לא ממש יודעים מה רמת הכאב, ואם אנחנו יכולים בעצם לדרוך עליה או לא -
פחד מכאב נפשי מונע מאיתנו לנסות ולהתקשר, מהחשש שניפגע וככה איננו יודעים אם נצליח או לא לאהוב ולהיות נאהבים.
בברכה,
עומר
פסיכולוג ומנהל רעות דלת פתוחה.