שלום לכולם.

אני גבר בן שלושים וקצת, בעל נכות פיזית בולטת ולא אסתטית, וקושי מסויים בדיבור.
אני גר בפריפריה, בקרבה גאוגרפית מסויימת אל הפסיכולוגית מנהלת הפורום.
אני רוצה לשתף אתכם במחשבה שיש לי לפעמים:
אומרים לנו - תחשוב חיובי, תהיה אופטימי, תלך לאוניברסיטה, תרחיב אופקים - ותראה שיהיה טוב.
ובכן, עשיתי את כל זה. ואני חייב לציין שלא הייתי מגדיר את המצב כ"טוב". לדעתי, "בסדר" היא הגדרה קולעת יותר.
כלומר, לא הגעתי אל האושר המובטח, אל המנוחה והנחלה. הגעתי לאיזשהו מקום, לא טוב ולא רע. כאמור, בסדר.
וכאן השאלה שלי: האם לאור מצבי - האם הדרישה ליותר היא מוגזמת?.
אולי פשוט לא ריאלי לשאוף ליותר? ובאמת, כדאי להגיד תודה רבה על מה שיש ולהסתפק במועט?.
אני מרגיש שאני מנסה לנסח כאן איזו תחושה של חוסר סיפוק כרוני מובנה. אני מקווה שהצלחתי להעביר אותה, ומה שנקרא, "לאוורר רגשות".
מה דעתכם?
יש לכם הצעות, רעיונות, תגובות כלשהן?
הרהורים בעקבות דבריי?.
אשמח מאוד לשמוע אותם, ולהיות איתכם בקשר דרך הפורום.
מחכה לתגובתכם, בימהרה בימינו אמן.

כל טוב.