חשש ממתן כדורים פסיכיאטריים לבן 10

צריך לזכור שאם לא נטפל בבעיות המצב עלול להחמיר ואז הסיכוי לעתיד טוב הולך ופוחת בודאי הגיוס לצבא שאת שואלת. מתן תרופות בגיל 10 לא משפיע על השירות הצבאי מה שחשוב מה קורה בשנים בסמיכות לצבא ולא מה היה בגיל 10. אני גם רוצה להאמין שאתם דואגים לטיפול רגשי כי לא מטפלים בבעיות שציינת רק בתרופות וצריך בד"כ לשלב טיפול תרופתי ורגשי. רוב המטופלים שטופלו בגיל הרך, גיל בית הספר השתפרו עם השנים ולא היתה פגיעה בעתידם לרבות הגיוס לצבא.

כמובן, שיחד עם הטיפול התרופתי יתקיים טיפול רגשי ארוך טווח. זו התוכנית עבורו.
שוב תודה.

שלום ליפית, לנו בן בגיל 9 שכבר שנים סובל מבעיות חברתיות קשות (אף עבר אירוע אלימות קבוצתי בשנה שעברה) ולאחרונה אובחן כאימפולסיבי והיפראקטיבי (מכאן ככל הנראה גם הבעיות החברתיות). בשנה שעברה קבענו להיעזר פסיכיאטרית ותגובות הסובבים הקרובים לנו היו "פסיכיאטר? אתם לא מפחדים שזה יפגע לו בעתיד? בסיכויים לעבור שירות צבאי מכובד"? ובאמת ניסינו "לכסות" את המצב ולנסות לטפל רק באמצעים רגשיים. מן הסתם, ללא תרופה - הטיפול הרגשי לא החזיק מים... בקרוב ניפגש עם פסיכיאטר ונתחיל במתן תרופה למרות "אות הקלון". החשש העיקרי שלי הוא פיזיולוגי... הבנתי שזה תהליך מייגע למצוא את "מינון הפלא"... שיהיה בהצלחה לכולנו ההורים שסובלים לא פחות...

מודה על תגובתך... בעלי ואני החלטנו לתת לבננו את הפריזמה, את הרספירדל ,שנחשבת לתרופה "כבדה" יותר - לא נתנו.
הוא נוטל את התרופה שבוע, כרגע ,אין שיפור (הבנתי ששינוי מופיע לאחר 3 שבועות בערך). מאז הכדור הראשון הוא משלשל, הבנתי שזו תופעת לוואי מוכרת.
אכן לא קל לי לתת לו את הכדור,אך יותר קשה לי לראותו סובל. אהיה שלמה יותר כאשר אראה שיפור בחרדות העצומות שיש לו,
אשמח לשמור עימך על קשר.

אכן נשמע לא קל. אני בטוחה שהאהבה והמפלט שאתם ההורים והתא המשפחתי מהווים עבורו הם חלק חשוב בעזרה לבנכם. אולי כרגע זה מרגיש כאילו זה לא מספיק או לא עוזר, אבל אני רוצה להאמין שעם עזרת התרופות, החוויות האלה הן מה שיישאר בטווח הארוך - זכרון הילדות החיובי שלו. אני כמובן מדברת מהרהורי ליבי ומקוה שכשהתרופוות יעזרו למצב התפקודי של בני - כל הבית יוכל לנשום לרווחה. שיהיה לכולנו בהצלחה והמון סבלנות.

שלום ליפית ולטל.

אכן, לפעמים אין ברירה וצריך תרופות, רק שצריך לדעת שיש לתרופות תופעות לוואי שהרבה פעמים הן מזיקות יותר מאשר עוזרות.

חשוב לדעת שהתרופות אינן אמורות לרפא משהו, וברגע שהן אינן עוזרות יותר או שהנזק שלהן מרובה מהתועלת, אז כדאי ורצוי לשקול הורדת מינון ואפילו הפסקה הדרגתית, אפילו בניגוד להמלצת הרופא.

לי היו מספר אישפוזים כפויים, שבמהלכן ניסו לשכנע אותי שיש לי בעייה רפואית אמיתית במוח שבגללה אני חייב את התרופות, ואם אפסיק לקחת אז הבעייה עלולה לגרום שוב פעם להתפרצות. התלונות שלי על חוסר יכולת לתפקד בגלל התרופות, נדחו בהסברים שמדובר בסימטומים שליליים של המחלה, כך שהפסקתן לא תעזור, ושזה מסוכן להפסיק וכו'...

בסוף החלטתי להפסיק על דעת עצמי, וזה בדיוק מה שהייתי צריך לעשות. צריך להיות עם יד על הדופק, האם התרופות מועילות, האם תופעות הלוואי שלהן גורמות נזק, ולהחליט בהתאם.

יכול להיות שכרגע הטיפולים הרגשיים לא עוזרים מספיק, אבל מדובר בפתרון ךטווח הרחוק, כלך שבעתיד הם אמורים לפתור את הבעייה לגמרי, ואז אפשר לחשוב על הפסקת הטיפול התרופתי.

כל טוב,
שמוליק.

הזדהיתי בזמנו עם ההודעה שלך... אני לא ישנה כבר לילות (נרדמת ומתעוררת מחלומות רעים) - דואגת לבן שלי שלא יהיה לו עתיד נורמלי. איך יוכל להצטרף לתנועת נוער? טיולים שנתיים? ערבי כיתה?... ואחר-כך, מתי שכבר לא מתאים ש"אמא" תלך איתו לכל מקום... איך יסתדר לבד? הוא נקלע תמיד למצבים לא נעימים על גבול הסכנה... לא פשוט

שלום.

אכן, הדאגות האלה במקומם.

אבל ברור שבלי טיפול בעייה היא רק עלולה להחמיר, ולכן צריך לפחות לנסות.

עם תרופות או בלי תרופות - גם אם זו שאלה חשובה - היא שאלה פרקטית מה יותר טוב.

בהצלחה וכל טוב.
שמוליק.

התחלתי לתת לבני בן ה 10 את הפריזמה לפני חודש ושבוע,לאחר התלבטות והתייעצות פה בפורום.
מצד אחד ההשפעה חיובית- התקפי הזעם כמעט ונעלמו,הוא יותר רגוע ונעים.
מצד שני- הוא מתלונן שקשה לו עם החברים-אומר שלאחרונה קשה לו לתקשר איתם, הסביר לי שכשהם מדברים הוא מרגיש כמו "בבועה" ולא יודע כיצד להשתלב בשיחה . גם בבית אני רואה אדישות, הוא לא חד כמו בעבר.גם המורה בביה"ס טוענת שהוא הפך לאדיש לאחרונה.
שאלתי- מה עושים? מצד אחד יש שיפור בפן ההתנהגותי מצד שני-פגיעה בחושים,ביכולת לתקשר עם חברים. מאד מוטרדת. אשמח לשמוע עצה.