עזרה...

טוב... רציתי לדעת אם תוכל לייעץ לי.
אני בת 17 כיתה יא, החבר שלי, אנחנו ביחד שנה, מאושפז כבר חודשיים במחלקה פסיכיאטרית בגלל דיכאון, מחשבות אובדניות ולאחרונה התחילו להיות לו גם סוג של הזיות. הוא לוקח כדורים. הוא לא ממש משתף אותי במה שעובר עליו ואני מבינה שזה לא משהו שהוא ממש רוצה לדבר איתי עליו,אני רואה אותו כל סוף שבוע כשהוא חוזר הביתה. בקושי מדברת איתו במשך השבוע כי נורא קשה לתפוס את הטלפון במחלקה. הוא אף פעם לא היה הבן אדם שמשתף ומדבר והוא לא מספר לי יותר מידי רק טיפה על מה שהוא עושה במחלקה וטיפה על האנשים ודברים קטנים כאלו.
ממש קשה לי להתמודד עם זה. ובעצם אני גם לא בטוחה איך. יש לי תקופה ממש קשה בזמן האחרון מבחינת זה שקשה בבית ספר ושאני לוקחת קיורטן שמאוד משפיע לי על המצבי רוח והוא נורא נורא חסר לי. הוא באמת החבר הכי טוב שלי ואני פונה אליו כמעט עם כל דבר. אני מכירה אותו כמעט חמש שנים ויש לו מקום מאוד גדול בחיים שלי ובגלל זה בעיקר כל כך קשה לי. הוא ביקש שאני לא אספר לאף אחד ולמרות שחברה מאוד טובה שלי יודעת כי הוא סיפר לה הוא ביקש שאני לא אדבר איתה על זה. אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני מרגישה חנוקה סוג של. טיפה חסרת מצב רוח ופשוט אין לי ממש חשק לדברים. במיוחד בשבועות האחרונים יש טיפה החמרה במצב שלו התחילו להיות לו הזיות והוא נורא קר ומרוחק, ולפעמים אני פשוט מוצאת את עצמי בוכה וטיפה מתפרקת כי נורא נורא קשה לי להתמודד עם זה.
קיצר, כל החפירה הייתה כדי לשאול אם תוכל לתת לי כמה טיפים שיעזרו לי להתמודד עם המצב בצורה טיפה יותר טובה. אני ממש ממש ממש לא רוצה להיפרד ממנו ואני גם לא רואה איך זה יועיל למצב אבל נורא קשה לי להתמודד עם זה ברמה האישית. ברור שלהיות שם בשבילו ולתמוך זה מובן מאליו אבל איך להתמודד עם זה ביני לבין עצמי?