רגישות יתר

לציפי שלום

את מכנה את התופעה כרגישות יתר. יתכן וכך הדבר.אולי רצוי ראשית להבין את התופעה.
האם באמת מדובר ברגישות ואולי עליבות ומצוקה נוכח תסכול? ואולי שימוש בבכי ככלי להסרת דרישות והפחתת מאמצים.? ואולי מדובר בתחושה מושרשת יותר ומדובר בערך עצמי נמוך ,עצב ורחמים עצמיים ? ואולי מדובר ברגישות יתר של האם?

כדי להבין את דפוס ההתנהגות היה רצוי כי הנער יעבור הערכה מסודרת אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים ונוער. במידה והסבל רב יש להניח שגם הנער יחפוץ בכך.

בקשת ייעוץ אנסה להציע מספר רעיונות, רצוני להזהיר שהרעיונות שאציע מחייבים התאמה לילד התוצאות יושגו רק לאחר פרק זמן ארוך והתמדה.

1. יש לפנות לבנך ברגע של נעימות משותפת ולשאול אותו מה הוא חש בזמן פרץ בכי, אין לגעור בו אולם יש להציע לו שהוא ילד גדול ויש דרכים אחרות להביע מצוקה. אפשר גם לתרגל עימו פיתרונות.
2. בזמן בכי או סמוך לו יש להמליל לו את התחושה המשוערת וקשייו. ממש לשמש כמודל כיצד היינו נוהגים במצבי קושי . כדוגמא לומר: "קשה לילד להרגיש חסר אונים" רצוי לומר את התחושות באופן כוללני כדי שהוא לא יפגע.
3. לציין לשבח את הישגיו, ויכולות פתירת בעיות בחיי היום יום יש לעשות זאת כמובן מתוך כנות ואמיתיות.
4. לקדם את בגרותו, לתת לו תפקיד להתייעץ עימו כתרגיל כמו " ןמה אתה הייתה עושה?" .לומר לו מידי פעם ובעיתוי תואם שהוא ילד גדול.
5. במידה והתנהגות זאת מוכרת להורה מעברו מומלץ כי ידבר עם הילד וישתף אותו כיצד ההורה נאבק עם התכונה הזאת בצעירותו.
6. הכנת הילד לחגיגית הבר מצווה אף היא מטלה שתקדם התבגרות. רצוי לשתף אותו ולתכנן עימו את החגיגה.
7. אני משוכנע שגם הוא לא נהנה מהתקפי המצוקה. ניתן לשאול אותו מה דעתו ואיך אפשר לעזור לו במצבים אילו.


בהצלחה,
ד"ר סמואל אליהו
פסיכיאטר ילדים ונוער
עמית במכון לפסיכואנליזה בת זמנו