שאלה

שלום דתי

עם השאלה שלך מתמודדים אנשים רבים עם אפילפסיה.
בד"כ אנו מייעצים כי (כפי שעשית) לא כדאי לספר מיד, אך כן כדאי לספר כאשר הקשר מתבסס.
הענייו העקרי ב"איך לספר" הוא איך אתה מרגיש עם האפילפסיה כי זה מה שיקרין על היחס של הבת זוג.
אם אתה מרגיש עם האפילפסיה וזה מה שתרגיש החוצה, סביר להניח שגם היא תרגיש בטוחה עם האפילפסיה ולא תרגיש שזו מעמסה גדולה מדי להתמודדות.
אך אם אתה משדר פחד גדול מאוד, יאוש, צורך להסתיר ושזה סוד גדול ונורא אז מן הסתם גם היא תתיחס לזה כך וזה עלול לפגוע בקשר ביניכם.
לכן אני ממליצה קודם להתמודד בפנים עם עצמך על מה אתה מרגיש ומה אתה משדר.
ואשר לשיחה עצמה- ברגע שאתה בטוח במקומך, אז ה"לספר" צריך לבא באופן הכי טבעי בדיוק כמו שהיית מספר על משהו מהעבר שלך או על המשפחה שלך. זה צריך לזרום בשיחה- לא לעשות מזה עניין גדול ודרמטי.

מקווה שעזרתי קצת.
בהצלחה!

מניסיון אישי מאוד , לי יש ואני נשואה באושר עם 4 ילדים.
1) חייבים לספר.
2) לכל אחד יש את התיק שלו ואת זה חייבים לזכור ולאף אחד אין ערבון מה יקרה לו היום או מחר.
3) אני סיפרתי ממש לפני השיא רק ממש לפני ההחלטה הסופית הבחור שקל וחשב והחליט שזה לא מפריע לו- אם דבר כזה מפיל את הקשר אז טוב שכך במקום לחיות כל החיים בהרגשה של התנצלות מצדך וויתור מצידה.
4) אפשר ללדת ילדים בריאים ורגילים ולנהל חיי שגרה נפלאים כמו שמנהלים אנשים שיש להם בעיה רפואית ולצערי לרוב האנשים יש איזושהי בעיה .
לסיכום הכל עניין של הסתכלות , תחשוב טוב יהיה טוב..