"אל תתני להגיד שהיית רק יפה"

אני בטיפולי פיריון כבר שמונה חודשים, חזרתי שוב לתקופה המייסרת של הזריקות אחרי הפסקה של חודשיים. את הטיפול הזה התחלתי "בכייף" כך שכנעתי את עצמי, לפחות. התחלתי עם המון חיוכים, והרגשה טובה, מה שגרם לסובבים אותי לחשוב שאני בהריון ולא מספרת, "רואים, רואים את הבטן, זה בסדר אל תגידי,רואים" לא הבינו איך פתאום החיוך חזר לפנים, (כי גם בהפסקה הייתי מדוכאת, רק מהמחשבה על לחזור לטיפולים) וגם הבטן צמחה לה.... חזרתי, ושוב כעבור שבועיים וחצי של זריקות אני בדיכאון,גם בגלל ששום דבר בבדיקות לא זז! אני מרגישה כמו עגלה, כרכרה ישנה שמציעים לאספנות. בסך הכל בת 27 ואין מחזור! קולטים??? הרופא אמר, ברוגע מוחלט, שלא היה לי מחזור בחיים! בטח רגוע, הוא לא ישן עם אותה אחת שלא מקבלת מחזור, אני ובעלי-כן! ושוב המשפטים של בעלי "את חושבת רק על עצמך, כל הזמן את סובלת,מסכנה..." בטח שאני סובלת!!!!! מי סובל? אתה??? אתה קם בבוקר, מתקלח,מעשן,הולך לעבודה, לומד, פוגש אנשים. ואני? קמה בבוקר עייפה עם עיניים נפוחות ובחילות, עצבנית,לא יכולה לעשן,לא מסוגלת לנהוג (ולך לא תמיד יש זמן לקחת אותי לבדיקות או לבוא איתי, אז אני נוהגת בכל זאת),יוצאת מהבית לא מסורקת (כי אין לי כוח),ולאורך כל השעה הקרובה רואה חלוקים לבנים, ונשים בהריון שמגיעות לבדיקות מוניטור,משם שוב הביתה עייפה, ומנומנמת... ובבית? שעות שלמות של בהייה בלי להבין איך נגמר היום, ואם הלכתי אל אמא שלי, שלוקה בנפשה, אני חוזרת עוד יותר עייפה ועצבנית. אין לי אמא ללכת אליה או לספר לה, או לבוא אליה אחרי לידה...וגם עם חמתי אני בריחוק, קשה לי, אף פעם לא הייתה לי דמות נשית שפוייה, להדהות איתה, או להעתיק אותה, יכול להיות שזה גם גורם לחסימה רגשית כלשהי, לא? טוב, אני לא באה להאשים אף אחד, בכל בית יש פגמים. מצאתי עבודה, וחשבתי שאני אשלב עבודה עם לימודים ועם טיפולים..... דימיינתי כנראה. עכשיו אני בטיפול,שלא מתקדם לשום מקום,אמורה להתחיל לימודים בעוד חודשיים, ופוטרתי מהעבודה(גם בגלל חוסר ריכוז). עבודה-אני חייבת, התחייבנו למשכנתה לימודים-כבר נרשמתי אז לוותר עכשיו על ילדים עד הסמסטר הבא? ומה עם בעלי שמחכה? ומה איתי? אני אמשיך לראות נשים בהריון ולחייך בכוח? חיצונית אני מתוחזקת טוב. ספורט,תזונה נכונה,איפור,מתחילים איתי כל רגע ברחוב, ואני חושבת לעצמי- אם הוא היה יודע שיש לי הורמונים כמו של בת 11 הוא היה ממשיך לדבר איתי?? אם הוא היה יודע שאני סוג ג' הוא היה ממשיך לצפור??? אז אולי באמת מאיה בוסקילה צודקת בשיר "לנשום"? "לנשום,את צריכה לנשום, גם אם את מעט חשופה....אל תתני להגיד שהיית רק יפה..." אז באמת מה שנשאר לי זה להמשיך לנשום ולהילחם...כדי שלא יגידו שהייתי רק יפה.