מחשבות שבוע אחרי ניתוח שרוול

אני מרגישה מצויין, כלום לא כואב (טיפ-טיפה התפרים, אבל זה לא נחשב). אני מרגישה גם שחרור רגשי גדול, כי תקופת ההמתנה של למעלה מחצי שנה הסתיימה, חלפו כל הפחדים והגוף מתחיל להרגיש קליל יותר (כבר עכשיו, מה יהיה עוד כמה חודשים???) ואני חושבת הרבה על כל מינינ דברים שקשורים לשינוי שהתחיל בחיים שלי. בין היתר, אני מצטערת על תקופה די ארוכה (ארוכה מדי) בה הקשבתי לעצות של כל מיני אנשים שלא לעשות את הניתוח. כידוע, יש הרבה דעות קדומות בקשר לניתוחים בריאטריים, הרבה "סיפורי סבתא" שמתגלגלים ("האח של הדוד של השכנה של הסבתא שלי עשה את הניתוח וכמעט מת, ועכשיו הוא סובל נורא"). יש גם אנשים שאוהבים להגיד: צריך לסגור את הפה ולהפסיק לאכול, צריך לעשות את זה לבד, מתוך החלטה וכח רצון וכו' וכו'. את המשפטים האלה אני שמעתי (והרבה!) מאנשים שבחיים לא שקלו יותר מ-60 קג. על הדברים האלה ונסיונות כושלים לרזות ללא ניתוח אני בזבזתי קרוב לשנתיים, ואני עכשיו אני מאוד מצטערת על זה. והנה המסקנות שלי:
1. את האנשים בעלי עודף המשקל אוהבים להאשים בחוסר כח רצון. זוהי האשמת שווא! ברוב המקרים אנשים האלה מפגינים כוח רצון גדול מאוד בכל תחומי החיים, חוץ מאוכל, כי זה סיפור אחר. לא חסר לנו כח רצון, אנחנו פשוט עומדים מול אתגר גדול (ולכל אחד מאיתנו יש סיבות למה הוא הגיע לזה). עכשיו אני תמיד עונה לאנשים רזים שמאשימים אותי בזה שאני "לא סוגרת את הפה": "אם הייתם במקום שלי ומתמודדים עם מה שאני מתמודדת, הייתם עוד יותר שמנים".
2. לא להתעקש לעשות את זה "לבד", אם לא הולך! אחת החוכמות הגדולות בחיים - לדעת לבקש עזרא. זה לא בושה, לא חולשה! זה סימן לבגרות ולזה שאדם לוקח אחראיות אמיתית על חייו. כמו בכל תחום, גם כאן - לא להתבייש להגיד: "אני זקוק לעזרא בהרזיה, ולכן אני אעשה ניתוח". ניתוח - זה עזרא נפלאה! הרי בתוך כל אדם שמן יושבת לה קיבה ענקית ותובענית, שכל הזמן דורשת אוכל, עוד ועוד. והניתוח מקל מאוד על ההתמודדות הזאת. הוא מאפשר לאדם להפעיל את כוח הרצון שלו ולשנות את ההרגלי האכילה.
3. לא להקשיב לשמועות ומידע כוזב, אלא להסתמך אך ורק על מקורות מידע אמיתיים: רופאים המבינים בעיניין ואנשים שבעצמם עברו ניתוח בריאטרי.
4. אחד הוויכוחים הגדולים שהיו לי בקשר לניתוח היה עם חברה "טבעונית" (רזה מאוד, כמובן), שאמרה: "כמה זה נורא, לחתוך בבשר החי, כמה זה אלים כלפיי הקיבה שלך!" לומר את האמת, הטענה הזאת בלבלה אותי במשך הרבה זמן. היום אני יודעת, שהתשובה הנכונה לזה: "אולי זה אלים כלפיי הגוף שלי, אבל אלימות הרבה יותר גדולה - לגרום לו לסחוב 60 קילו מיותרים!" אנחנו בוחרים את הרע במיעוטו. וצריך לומר שהגוף מפעיל את כוחות הריפוי שלו ומתמודד יפה מאוד עם הניתוח, ונהנה מהשחרור שהוא זוכה לו עקב ירידה במשקל.
היום אני מרגישה הקלה גדולה, ויש לי המון מוטיבציה לחיים חדשים ולעבודה הקשה שמצפה לי - לשנות את החשיבה בקשר לאוכל והגוף שלי.