בקשה למקס ברנר

אבל התמצית היא שעופר יקירנו אוכל כמויות לא מבוטלות כלל,שותה עם האוכל,ולפי הצורך גם מרווח את ארוחותיו למרווחים גדולים משלוש שעות.
נפגשנו לשיחה על צהריים עסקית ב-"קפה-קפה".לוקחים שם מיני סלטים מבופה,מקבלים כוס מיץ ומנה עיקרית.עופר נטל מהסלטים,שתה את כוס המיץ, ולמנה עיקרית בחר פיצה אישית עם ירקות ממנה אכל שלושה רבעים.אמנם וויתרנו על עוגה לקינוח (איני יודע איך הוא מתמודד עם הצפה ממקור של סוכרים פשוטים) אולם להתרשמותי איש מן היושבים סביבנו לא הבחין במשהו יוצא דופן בסעודתו של עופר,
ה-"במבי" שלנו חושב שזה משקף התנהגות רגילה של מעוקף-יחד עם הורדת 30 קילו במהירות הבזק.לי זה נראה יותר כמו פלא רפואי.אשרי מי שזה יהיה כך אצלו אבל לא הייתי מסתמך על כך כביצוע סטנדרטי.

לכל החברים אשר חשבו לעצמם כי הבמבי אוכל כמויות של ציפור קטנה הרי לכם התשובה.
אני לא מתיימר לייצג את כולם אבל אני בהחלט מכיר כמה מנוחתחים אשר התנהגות הקיבה שלהם דומה לשלי ולכן - לכל הדואגים שאחרי הניתוח נגמר עידן האוכל - אתם טועים טעות מרה - העידן רק מתחיל והאוכל טעים בהרבה.

אפשר לחשוב שלא פגשת כבר כ- 30 חבר'ה "לא סטנדרטיים" בערב אחד....וראית שאוכלים ונהנים וגם מרזים.מתי תאריך הניתוח שלך???????????????

המסע הטרום ניתוחי החינני שלי.גם מחר יש פעילות.וודאי הבנת שאני לא עושה את כל הבדיקות, והפגישות עם הרופאים ,רק כדי לגלות איזו גרוטאה פיזיולוגית הפכתי להיות, ולאסוף קבלות של חניונים ומזנונים של מרכזים רפואיים.
כשיהיה לי מועד אתם תהיו בין הראשונים שיידעו על כך,השאלה היא-בתור אנשים שמתקשים לדחות סיפוקים-איך תתמודדו עם הודעה בסגנון:"עוד 44 יום זה קורה".בד"כ אנשים מדווחים כאן שבוע לפני הניתוח-כשהמתח,נדודי השינה ו-"דיאטת נווה תרצה" מוציאים אותם מאיפוס,והם צריכים חיבוק.

ולגבי הספקנות-בחבר'ה שלי (תהא האשר תהיה משמעות הביטוי)חושבים שקצת ספקנות בריאה היא סממן של טעם טוב.
אכן,כדברי המשורר אייל גולן "מי שמאמין לא מפחד",אבל זה לגמרי לא אומר שהוא מנצח.אין לכחד שיותר קל לו-וגם על זה אני עובד לקראת הניתוח.