ג'ירפה לא עפה והרגלי אכילה פסולים

אני יכולה להציע לך להצטרף לקבוצה שלי בימי ג' ב-6:30 אחת לשבועייםץ(קבוצה קטנה והשבוע עוד יצרפו חדשים)
המנחה בעלת נסיון רב והיא עקבית בתפיסתה כי הדיון הוא על בסיס אישי.רגשי ,כולל מטלות...
אם תגיע השבוע אני בטוחה שלא תצטער
התקשר אלי לדסקס בנושא

שלום,

אני כחודשיים אחרי ניתוח שרוול.
מאוד הזדהיתי עם מה שמקס כתב ועניינה אותי גם תשובתך.
היכן נפתחת קבוצת תמיכה והאם אפשר להצטרף?

ששלום יעל,
לא ציינת מהיכן את.
יש קבוצןת תמיכה בוולפסון, בתל השומר, אסותא, מלבי ובצפון בנשר.
איפה את מעוניינת להתעניין.

תל השומר או מלב"י יכולים להיות רלוונטיים עבורי.
מה העלות? מי מנחה פגישות אלו?
היכן מקבלים פרטים מדוייקים של יום ושעה?

בתל השומר - תתקשרי למרפאה להשמנת יתר יתנו לך הפרטי
ותתקשרי למלב"י הם יתנו לך את האינפורמציה.

ג'ירפה לא עפה - מלחמה במוסכמות, הרגשות ורגשות - מיתוסים שלא נגעו בהם עד כה. "לא מתווכחים" איתם". בעבר ידענו שילד לא לומד - הוא עצלן ואו טיפש או שניהם יחד. היום זה כבר לא כך - היום יש מתקשי למידה.בזה כבר נגענו וחל שינוי
אז מקסי יקירי - שכחת שהחוק הגדיר אותנו חולים???.
קיבלנו "תרופה" לכל החיים. רק מה - צריך לקרוא את "הוראות השימוש" בעיון רב - להפנים ועל פיהם יקום דבר. המחלה קיימת - מטופלת ואנחנו המטפלים. תמיד אמרתי, אומר ואצעק בקול - ניתוח זה לא הוקוס פוקוס. אחריו צריך לעבוד קשה. לקחנו על עצמנו מחוייבות ואנחנו מחוייבים לה.
מקסי יקירי אתה עוד "טרי וצעיר" רק כמה חודשים אחרי ואין להתכחש להישג היפה עד כה, חרף המלחמות היומיומיות מול ה"צורר" הנצחי - ה א ו כ ל.
אל תצפה להיות מושלם וללכת רק בדרך הישר (בתחום האוכל כמובן חחחח). אתה בהחלט אנושי ולומד להתמודד עם מציאות חדשה שאחרי 50 שנה (וקצת) אתה צריך לשנות באופן מהותי ל- 50 שנה הבאות.
אני כמעט 10 שנים אחרי ומתמודדת יום יום עם "האויב הנצחי" ה א ו כ ל.
כפי שרותי ציינה, תמיכה לא תסולה בפז. קבוצה, הנחיה, שיתוף - הם ה- ABC להצלחה. תוסיף לזה את הידע הרב שלך, המוטיבציה, התוצאות - ותראה
ש" הנפילות מתגמדות".
ונסיים בנימה אופטימית מדברי חז"ל: אין דבר העומד בפני הרצון.

אין צודק ממך,
כל ה"צדקנים" שירדו המון במשקל, גם הם מתמודדים עם מה שאתה מתמודד,
ורובם "נופלים" כמוך, ומי שלא מודה שזה כך... משקר לעצמו, כי אני - לא "אוכל" את זה.
מצטער שולה, אני לא מוצא פתרונות בקבוצות תמיכה, וב"מלחמה" עם הג'ירפה.
אני מעדיף לחיות עם המציאות ואני אשתדל לכתוב בכמה שפחות סיסמאות.
גילוי נאות:
1. ירדתי ב-6 חודשים - 42 ק"ג.
2. לא עושה פעילות ספורטיבית.
3. לא הולך לקבוצות תמיכה.
4. אני מרגיש מעולה.

אני אף פעם לא רעב! אני לא מרגיש שאני זקוק למזון, למרות שאני יודע שהגוף שלי מחוייב לקבל מהמזון.

מאידך, התיאבון שלי מפותח, לדידי ה"תיאבון" בא מהעיניים, לא מהקיבה.
כל פעם שאני בא בקשר עין עם אוכל, אני אוכל.
כמוך מקסי, אני פותח מקרר ואוכל, לא בוחל בשום דבר, יש לי העדפות למתוק, עוגות, שוקולד - בקיצור, כל מה שטעים עד טעים מאוד.

כשאני לא בבית, אני כמעט לא מגיע לקשר עין עם אוכל, ולכן אני מוצא את עצמי, מעדיף להיות בחוץ בכל הקשור לאוכל.
זוכר את המסע הקולינרי שלך מקסי, בחיפושים אחרי הארוחה האולטימטיבית מחוץ לבית? היום, אני מעדיף להיות בחוץ, לא חלילה שהאוכל יותר טוב, אני פשוט לא רואה אותו, ואז אין בעיה!!! אני מוצא את עצמי גורר את עצמי לאכול משהו, רק כדי להזין את הגוף, לא מתוך דחפים של הגוף.
מה כבר יש לאכול בקניון? הכל!!! אבל אני לא אוכל יותר מהמבורגר ילדים, או חצי בורקס, או חצי מנה פלאפל. אני מעדיף להכין 2 כריכים איכותיים מהבית, ולאכול אותם במהלך כל היום ("בתשלומים"), או סתם לוותר על לאכול אוכל ולהעדיף גלידת יוגורט עם תוספות של גרנולה, קוקוס, מקופלת, פקאן סיני וחלבה. (יותר טעים מרגיש יותר טוב).

אז לסיכומו של עניין, כל החגים האלה וימי החופש, שמים אותי בבית,
"קרוב לצלחת", תרתי משמע - בימי החג האלה, אני מוצא את עצמי עולה במשקל.
ואז, יומיים של ימי חול בעבודה, מחזירים את הגוף לפרופורציה, ואני משיל את מה שהוספתי לעצמי, וחוזר חלילה.
אני, לשמחתי נמצא בשלב שאני לא צריך להמשיך ולחשוב על ירידה במשקל. אולי עוד 2 ק"ג כדי להיות בקידומת - 7. אתה מקסי, צריך להמשיך לרדת!

המלצות אישיות:
1. תתרחק מקרבה פיזית לאוכל. אם אתה בבית, עדיף להתעסק עם סרט בטלוויזיה, או לשחק עם הילדים- רחוק מהמטבח.
2. תחזיק בקבוק מים צמוד אליך איפה שאתה יושב, ותשתה ממנו כל הזמן, זה גם בריא, גם מרווה, ותמיד תוכל להשתמש לעצמך בתירוץ: אני לא אוכל עכשיו כי אני שותה ואני צריך להמתין 20-30 דקות.
3. תקנה לעצמך לחם דגנים שחור איכותי ויקר, גבינות טעימות, סלמון, או בקיצור: פתח לעצמך בבית סניף של כריכים כמו בארומה. תכין לעצמך, כריכים קטנים ו"סופר מושקעים", וקח איתך את ארוחותיך איתך לכל היום ולכל מקום. אם לא הספקת או לא יכולת, לא נורא, קנה לך משהו קטן וזה מה שיש.
4. אם באת בקשר עין עם משהו טעים במיוחד, וה"תיאבון" הכריע אותך, אז מה??!!! יותר טוב לקחת חתיכה קטנה(לא יכולים יותר), מאשר להתייסר במניעה.

בהצלחה

ההתמודדות שלך שונה מההתמודדות של מקס ואחרים. אתה מסתדר ללא תמיכת קבוצה/סביבה. לך יש את אלונהשזה לכשעצמה תמיכה הדדית. אבל רבים אחרים כן זקוקים לתמיכה בתחילת דרכם. והכוונה לפחות בשנה הראשונה.
שום דבר הוא לא בגדר MUST הכל במסגרת המלצות וכל אחד בוחר לו את הנתיב המתאים לו ומאמץ מה שטוב ועוזר.אני לא מבינה את האנטי החזק שלך לפעילות גופנית. אישית אני שמחה שאני מסוגלת. אני רואה בזה ברכה ולא עונש.
לגבי שקר עצמי - אני רוצה לקוות שאחרי הניתוח אנשים מבינים שמשקרים רק לעצמם ולומדים עם הזמן להתמודד עם האוכל ועם הרגלי אכילה שונים מבעבר.
אז בנימה אופטימית זו שיהיה אחלה של שבוע.

אני מבקש שוב לציין, כל מה שאני כותב,
מדובר בהרגשתי, השקפתי והתנהגותי שלי, אין במה שאני כותב, שום הנחייה או הכוונה מקצועית, קטונתי.

אין לי שום בעיה עם פעילות ספורטיבית,
אני מוגדר: "חולה ספורט" - אלונה סובלת מזה רבות,
רק שאני באופן אישי, לא מוצא זמן לעשות ספורט, אני מגיע עייף כל כך , שהפעילות הספורטיבית היחידה שאני יכול לעשות - זה לצפות בספורט בטלוויזיה.

כל אחד ודרכו, מקסי ביקש לקבל קצת "אמת" מאנשים אחרים שהם לא הוא.
הוא רצה לוודא שמה שעובר עליו, הוא לא היחיד ש"סובל" מזה.
ניסיתי לתת קצת דרכים להתמודד עם המובן מאיליו, מי שרוצה "לקחת" - מוזמן.

דרך אגב,
אני עובר משהו שעוד לא נתקלתי בו בדפי הפורום:
בסוף כל ארוחה, אני מתמלא ב"נזלת" , אני מקנח את האף וזה נעלם,
לא שאני מצונן או מקורר, זה קורה בסוף כל ארוחה, לא משנה אם קרה או חמה,
למישהו זה קרה?

כשהייתי מגזימה בכמות ואוכלת במהירות זו הייתה התוצאה ואפילו הנזלת הייתה מתמלאת לי בגרון בצורת לכה....

אין לי מושג מה זה אומר אבל מאז הניתוח זה הפסיק לי לגמרי.