תאומות פגות - קצת ארוך, אשמח לעזרה

שלום רב יש לי תאומות שנולדו בשבוע 31 במשקל 2 ק"ג כל אחת והן בנות 10 וחצי חודשים כרונולוגי (8 וחצי מתוקן).

1. ש' מוגדרת מעט היפוטונית עם גמישות יתר (לא מתחת לטווח הנורמה אבל בתחתית הסקלאה). תיפקודי מוטוריקה עדינה מצוינים ותקשורתיות מדהימה. היא זוחלת גחון אחורה בלבד. עושה רוקינג על 6 ופרט לזה נראה שלא בכיוון של זחילה, לא בכיוון של התיישבות (אם כי יושבת יחסית יציב כשמושיבים אותה) ומתעניינת בהיעמדות מאד אבל ברגליים ישרות (יותר מאמצת ידיים ולא רגליים). יש לנו פיזיותרפיה אחת לחודש בהתפתחות הילד שם מראים לי תרגילים שאני בפירוש לא מצליחה לבצע איתה בבית כי היא צורחת צרחות אימים ולא משתפת פעולה. היא המון על הבטן על הרצפה אבל עושה רושם שכלום לא "ידליק" אותה לזוז ממרבצה - לא צעצועים ולא אנשים רק שואפת לתפוס איזה בד כדי "למשמש" כשהיא מוצצת אצבע.היא מחייכת ומפלרטטת כדי שירימו אותה וגם צועקת ובוכה כשלא מרימים אותה. היא אוחזת בבקבוק האוכל והשתייה, מוחאת כפיים, קולטת מאד מהר (כפיים, ידיים על הראש וכו' וגם מבינה מילים והוראות). זה מעט מדאיג אותי ורציתי לשאול מה יכולה להיות ההשפעה לטווח רחוק ואיך אני מתמודדת כאמא עם הצורך לגונן עליה כשצורחת ונראית סובלת ובין הצורך שלה ללמוד שצריך "לעבוד" ולהתאמץ. באם לא נתרגל איתה זה לא יגיע מעצמו בקצב שלה? היא מאד אוהבת תשומת לב של אנשים כולל זרים

2. מ' מבחינת מוטוריקה עדינה+גסה מצוינת. היא זוחלת, מתיישבת, מנסה לעמוד, ממש מתפתחת לפי הספר ולא לפי גיל מתוקן אלא יותר לפי גיל כרונולוגי. סופר סקרנית ועצמאית ואמיצה - חוקרת מטפסת, זוחלת ומתעניינת בכל מרחב הפתוח בפניה (ןגם פותחת מגירות, ארונות ומה לא). אבל עושה רושם שהיא רגשית קצת פגיעה יותר. ברור לי שבגיל הזה יש חרדת נטישה ופחד מזרים באופן טבעי אבל אצלה זה די קיצוני. הן איתי בבית (עובדת מהבית) ויש קרובת משפחה שמגיעה לסייע. גם סבתא וסבא די נוכחים. אבל - אם אני לא נמצאת בזווית העין שלה אוי ואבוי. מכל סיטואציה תשאף להגיע אלי. רודפת אחרי בכל הבית כולל לשירותים. זה כמובן גם מתבטא בשינה (לפני כחודשיים-שלושה אחרי מחלה הפסיקה להירדם לבד במיטה וזועקת זעקות שבר שארים אותה ונרדמת עלי. כל ניסיון שלנו להרגיל אותה שוב למיטה עולה בתהו. כמובן שגם יקיצות המון במהלך הלילה ואבוי אם לא אני ניגשת - גם אבא שלה יעורר בה לחץ והיא תחפש אותי. אני לא יוצאת מהבית בערב לעולם וגם לא ישנה כמו שצריך. היא שואפת להגיע איתי למיטה שלי וכלע וד צמודה אלי היא רגועה וישנה. יש לציין ששהתה בפגיה 50 יום בשל ברדיקרדיות מרובות וריפלוקס. מאז הגיעה הביתה היא ואחותה עטופות בהמון תשומת לב ואהבה שלנו ושל הסובבים. האם שהותה הממושכת בפגיה עיצב בה חרדת נטישה קיצונית כזו? מה אפשר לעשות עם זה פרט ללהמתין לחלוף התופעה? אולי אני קצת מגזימה בדאגה קדימה אבל לא נראה שזו ילדה שתוכל להשתלב בגן, היא כפייתית אפילו בבית לשהות באותו חלל שאני שוהה בו.