מיואשת

אחרי שלושה ימים בבית אני מתחילה להבין שאולי עשיתי טעות שאני אצטער ואשלם עליה מאוד ביוקר בעתיד אבל ההחלטה כבר התקבלה ואין לי שום דרך חזרה....כשהיתי עוד במחלקה הכל נראה לי כ"כ ורוד ושאני אגיע הביתה והכל יהיה אחרת אבל בפועל שום דבר לא אחרת ולא קל בכלל ההפך הוא הנכון בבית קשה לי פי אלף עם המשקל והכל ואני מוותר לעצמי באוכל עושה ספורט ופשוט חוזרת להרגלים הישנים לפני האשפוז אני פשוט לא אמינה שפעם אחרי פעם אני עושה את אותה הטעות ולא לומדת מזה שום דבר.
ביום שלישי הבא אני מגיעה לפגישת סיכום עם הפסיכולוגית מקווה שיהיה בסדר....אני צריכה לצלצל למרפאה לרמבם לקבוע מעקבים וכ"כ לא בא לי לחזור לשם בפעם המי יודע כמה נמאס לי שאני מוותרת לעצמי מצד אחד מצד שני אני ממשיכה לוותר ושוב לא לומדת מהפעם הקודמת שהיתי מגיעה אחת לחודש וחצי למעקבים והמצב הדרדר בצורה מהירה מאוד אבל מצד שני כשאני חושבת על זה גם כשהיתי כביכול במעקבים כל שבוע המצב הדרדר אז מה הטעם בעצמם לטיפול? אולי כדאי לי בכלל לוותר על הטיפול ויהיה מה שיהיה אבל כמו תמיד יש ת'קול ההגיוני שאומר לי בראש שאני לא יכולה לוותר על הטיפול כי אני רוצה להמשיך את השירות הלאומי ולעשות מה שאני אוהבת אבל היאוש הזה פשוט נוראי ומשתלט עליי בצורה נוראה!!!! אז מה אני עושה?? אני כ"כ מבולבלת הלוואי והיה מישהו שהיה מחליט בשבילי מה אני צריכה לעשות כי המשימה הזאת קשה לי מידי!!!

ליבי איתך!!!
מרגישה מה שאת עוברת וכל כך מבינה אותך שאין לך מושג עד כמה!!! !!! !!
מחזיקה לך אצבעות
אם היה לי תשובה בשבילך הייתי נותנת לך, אבל לצערי אנחנו השולטות ואף מלאך לא יכול לעשת זאת בשבילינו!!!!
תרגישי טוב אל תוותרי לעצמך אל תתני לא' להתשלט עלייך!!!
תחזיקי מעמד!!!!
נטע

ניסיתי לענות להודעתך כבר כמה ימים אבל לא הצלחתי להכנס בגלל בעיות בשרת,אך קבלי את התנצלותי...

קראת את כל מה שכתבת ואני זוכרת גם את ההתכתבויות שהיו לנו בנושא עוד לפני האשפוז.אני חושבת שעברת ושאת עוברת הרבה ושאכן ההתמודדות הזאת היא קשה מאוד.כל שכן לבד,ואת זה את מתארת (ותיארת) באשפוזים החוזרים,בהתדרדרות במעקבים ברמב"ם בין לבין ועם הסביבה הקרובה שלא ממש מושיטה לך יד.
יחד עם זאת,אני שמחה שאת מבינה שעשית טעות.כולנו עושים טעויות ההבדל הוא מה עושים לאחר שמגיעים להכרה הזאת.רצית לקחת אחריות,אז היני ,השליטה בידיים שלך.
אני חושבת שויתרת למחלה ברגע הראשון שהתרחש משבר(ואת מתארת את זה מההתחלה) ,כאילו שחיפשת סיבה...(וסליחה על הישירות..).אני מבינה שמה שאמר לך הצוות נתפס אצלך כחוסר אמונה אולי אפילו מתפרש כאי תמיכה בך ובעצמאות שלך,אבל אני חושבת שאין בן אדם בעולם ששווה שבגללו תבחרי בהרס עצמי,ונראה לי שקצת נכנסת לעמדה של "לעשות דווקא",שהיא מיותרת.שהרי אם נניח את הצד הריגשי ונסתכל על הדברים בצורה קוגנטיבית אני מקוה שברור לך שהצוות חשב על ההצעה שלו מתוך היכרות איתך ורצון להטיב ולא להזיק.וממה שאני יודעת,לא מציעים לכולם להיות בבית השיקומי.אני חושבת שחשוב שתחשבי עם עצמך למה ההצעה הזאת גרמה לך להרגיש כ"כ רע?האם זה נוגע במקומות בעולמך הפנימי של קושי מול תלות ונזקקות?למה התלות הטבעית שמתפתחת בטיפול קשה עבורך?
אני חושבת שחשוב שתחזרי לאשפוז.לא מאוחר מידי.תגישי בקשה.אבל לפי כן חשוב שתעני לעצמך על השאלות האלו ותקבלי החלטה לעבור את האשפוז ולהכנס לבית השיקומי.
עדיין תוכלי לעשות שירות לאומי ולהגשים אי אילו שאיפות אחרים אבל כדי שזה יקרה חשוב שתטפלי בעצמך לפני.כל דבר בזמן שלו.אל תדחקי בעצמך.

כתבתי דברים שודאי לא קלים עבורך,אבל כן חשוב לי שתיראי את החבל משני קצוותיו.
אשמח לשמוע מה את חושבת.
קרן אור.