נשקלתי - בלי מספרים אך עדיין טריגרי

רוצה לומר שהתכווצתי לקרוא את דברייך.
אני חושבת שהתשובה נמצאת בגוף השאלה "לא משנה אם אני במשקל טוב לגוף שלי או רע לגוף שלי - אני מרגישה רע. נמוך? לא מספיק! גבוה? בהמה! בכל מקרה דיכאון."
הדרך היחידה שאני מכירה כדי ליצור עתיד אחר(מבלי להכנס לעניין הבריאותי הבעייתי,כפי שביקשת את ודאי יודעת) הוא באמצעות עבודה על התחושה הקשה שלך של חוסר הצלחה\כישלון בחייך.אני חושבת שחשוב להבין מהיכן התחושות האלו מגיעות ולעבד אותם,תוך הבנה ותמיכה,בטיפול.
לא כתבת האם היית\נמצאת בטיפול?מה את חושבת של פניה לטיפול כזה?
חשוב לי להזכיר לך שצמצום הוא לא הפתרון אלא מעגל רשע שיגרור אחריו בולמוסים,שמהם את הכי מפחדת.ויוציא את הגוף מאיזון ע"י שיבוש המטבוליזם שלו,דבר שלטווח הרחוק עוד יותר יהיה בעוכרייך.

אשמח לשמוע מה את חושבת,
קרן אור.

היי שוב,

פתאום שמתי לב שכתבת בזמנו הודעה למטה בפורום וההודעה הזאת מתארת כמה טוב הרגשת כשהפסקת להלקות את עצמך ולהתנהל כאילו כל מה שיש בך הוא נתון מספרי.אני רוצה שתקראי את ההודעה הזאת שוב ותתחברי לאותה הרגשה.אפשר שבאמצעות טיפול שורשי רגשות אלו יהיו כאן כדי להשאר.מגיע לך!

קרן אור.

ראשית - תודה על המענה.
נכון, לפני פחות משבועיים פרסמתי כאן פוסט אופטימי כמעט לגמרי, והוא אכן היה נכון לאותם ימים. אבל מאז עליתי על המשקל.. דבר שנמנעתי ממנו באופן מוחלט במשך כמה חודשים, ואכן הוכיח את עצמו כעוזר.
אבל אתמול.. נשברתי. ומי שנשברת משלמת את המחיר, לכאן או לכאן, לא?
אני לא בהיסטריה לרדת במשקל. אני יודעת שאם אני רוצה אני יכולה. בהתחלה פחות טבעי, אח"כ כמו לנשום.
המסלול שלי לאנורקסיה נבנה מאובדן שהוביל לדיכאון, שפגע בתיאבון והביא לירידה במשקל. המחמאות לא איחרו לבוא, ובהתאמה גם הרצון להוריד "רק עוד קילו אחד".
אני במקום טוב יותר עכשיו מבחינה נפשית, האובדן מהדהד פחות, ולמרות שיש מספיק גם בלעדיו, אני מרשה לעצמי לחשוב שסה"כ, בהתחשב בנסיבות, לא רע לי.
אני חושבת שהבעיה שלי נעוצה עכשיו במקום אחר. סטנדרט מסויים שסיגלתי לעצמי. כמו שאתה לא יכול לחזור לנהוג ברנו אחרי שנהגת על BMW, ככה קשה לי להיות סתם רזה לעומת ממש רזה.
הייתי בטיפול לתקופה מסויימת, אבל כמו שציינתי בפוסט ה"אופטימי", אני לא יכולה לתת במה לה"א שלי מבלי להראות נסיגה. כאילו כדי להצדיק את הטיפול או משהו מעוות בסגנון. מה שמשאיר אותי איתי.
אני די מחבבת אותי. אני מכירה אותי הכי טוב. אני יודעת איך לדבר אליי. אני מודעת ליכולות שלי מצד אחד ולקשיים שלי מצד שני. והעובדות בשטח מדברות בעד עצמן: אני קרובה למשקל תקין יותר מאי פעם ועשיתי את זה לבד. רואה? מבינה גם שיש לי צורך להוכיח שאני יכולה לבד ולא צריכה עזרה מאף אחד. במקביל מבינה, שגם פה יש בעיה.. מעגל רשע אמרת?
בכל מקרה, היום מרגיש לי כאילו אני עומדת אל מול קיר. כל כך רוצה שזה לא ישנה לי, אבל זה כן! הרי באמת, למי חוץ ממני איכפת אם אני שוקלת ככה או ככה? מרגיז אותי שזה קרה לי בכלל. בחיי עשיתי דיאטה אחת, שהייתה גם היא יחסית דרסטית, אבל המטרה הושגה (אותם 3 קילו שכולנו נלחמות בהן כל החיים נגוזו) והמשכתי הלאה.
ועכשיו זה..
עייפה מהליכות בשיא החום כדי "לפצות" על תפוח. בזה למחשבות הדביליות של "את שמנה", כשרציונאלית אני יודעת שאני רזה (מאוד). בזה להתנהגויות של הגבלה עד לרמת הטיקטק (אחד מספיק). ובעיקר, בזה לעיסוק המתמיד הזה בעצמי, ועוד בחלק שולי כל כך.
***********
היום מחלון האוטו ראיתי מישהי יושבת על ספסל ומחכה לאוטובוס. חיצונית, לא היה בה שום דבר מיוחד. מין ממוצעת כזאת - לא יפה במיוחד אבל גם לא מכוערת, לא גבוהה אבל גם לא נמוכה, לא רזה אבל גם לא שמנה. רגליים זרוקות קדימה, במין רישול מחשבה.
בחורה, יושבת על ספסל, מחכה לאוטובוס וחושבת, סביר להניח, על כל דבר שבעולם חוץ מכמה היא שוקלת, איך הירכיים שלה נראות ברגע הנתון הספציפי הזה, והאם היא צריכה לעמוד בעצם, כי ככה היא תשרוף יותר קלוריות. כולי קנאה.