שאלה על משקל

בהמשך להודעה האחרונה שלך, את עסוקה באבחנה ובניסיון לבדוק האם את אנורקסית.
האם בגלל האיום שבאשפוז?

אין ספק שזה נושא שמעסיק אותי מאוד אולי אפילו יותר מדי..
אני סתם תוהה כי אפילו מגורמים מקצועיים אני שומעת תשובות שונות.
יש האומרים שירידה גדולה במשקל בפרק זמן קצר ללא תת משקל זה מספיק.
יש שאומרים שגם ירידה של 3 קילו - כל עוד זה תת משקל זה נחשב.
ויש שאומרים שצריכה להיות ירידה גדולה במשקל ותת משקל.
אני תוהה מהי ההגדרה הנכונה ומהו בכלל תת משקל?
ובכלל אנורקסיה זו הפרעה פסיכולוגית, אז מה, זה שמישהי לא בתת משקל הופך אותה לפחות חולה?

מישהי יקרה,
קראתי את כל התכתובת בינך לבין אפרת והבנתי שמתן תשובות לשאלותייך כמוהן שיתוף פעולה עם הפרעת האכילה שלך.
חומרת הפרעת אכילה איננה נקבעת לפי משקל.למעשה,רוב המאושפזות אינן בתת משקל כלל.השפעת הפרעת האכילה על החיים,על הבריאות הפיזית והנפשית היא הראשונה במעלה החשיבות.ואני שומעת דרך שאלותייך כמה את מנסה לסווג את עצמך או לקבל תשובות הממעיטות בחומרת ההפרעה שלך.
הדבר הכי חשוב עבורך כרגע הוא לקבל את מלוא העזרה ולהשקיע את עצמך בטיפול בדיוק בשביל להמנע מהאשפוז שאת כה חוששת ממנו.
אשמח ללוות אותך בדרך.

קרן אור.

קודם כל תודה. העלית לי חיוך על הפנים :)
כאן אני מרגישה בנוח לספר על המחשבות שלי בלי חשש שישפטו אותי לכן אני הולכת להגיד את הדבר הבא:
לא מאמינים לי שיש לי הפרעת אכילה. ולא ניכנס יותר מדי לעניין של למה.
אני מרגישה צורך להוכיח "הנה טעיתם, הנה אני בתת משקל, אני לא אוכלת, אני עלולה למות."
כואב לי על הצער שאני גורמת לסובבים אותי, ולכן אני מסכימה להיות באשפוז יום.
אבל אני באמת לא יודעת איך אני הולכת להתמודד עם האכילה.
זה חזק ממני, זה משתלט עלי.
אני רק רוצה להגיע למשקל 45. זהו. כשזה יקרה לא תהיה לי בעייה לאכול.
לא יהיה לי איכפת גם אני אעלה בטעות 3 קילו...
אבל אלו הרצונות שלי. לא של ההפרעה. זה גם עניין נורא ממכר הירידה במשקל, האכילה וההקאה שאחריה. בכלליות אני רוצה להיות רזה, ולאכול כמו כל בן אדם נורמטיבי.
זה הפחד ששולט בי ואני לא ממש יודעת איך להתגבר עליו.

גם אצלי קיים חוסר אמון והבנה בסביבה על ההפרעה, זה די מפריע לנסות לשכנע את עצמי במה שקורה. מחוסר כוחות להסביר כשאני עוד לא קולטת ניתקתי קשר... לא מומלץ. :(

לא יודעת כבר מה לעשות מאיימים עלי עם תרופות ואם אשפוז ואני לא רוצה נמאס כבר יש לי שאלה בזמן האחרון התחלתי לפלוט את האוכל אחרי שאני אוכלת אותו לא ממש להקיא פשוט נוזל עם ממש מעט אוכל וזה ממש מלחיץ את ההורים שלי ואני לא שולטת בזה והם לא מבינים את זה אני סיימתי לרצות להיות רזה אני רזה מספיק אני רוצה לאכול נורמאלי נמאס לי לגרום סבל למשפחה נמאס אבל אני לא מצליחה אני תמיד מתעסקת בקלוריות אין יום כזה שאני לא סופרת את הקלוריות ואני באמת רוצה להיות נורמאלית כבר לא רוצה תרופות לא בית חולים ולא אשפוז אני לא יודעת מה לעשות

עצובה,
המרת התמכרות אחת בהתמכרות אחרת(שאגב,אף היא על אותה הסקלה).ובשורה התחתונה,את עדיין מפחדת מפני עלייה במשקל ומנסה למצוא כל פעם דרכים אחרות "לקזז"(ורק בשביל לסבר את האוזן,הסוכרים עדיין נספגים בדרך כזאת כי הספיגה שלהם נעשת כבר בחלל הפה כך שזה לא ממש פתרון)
אני מאמינה לך שאת רוצה להיות "נורמלית" ובכדי לאפשר זאת את צריכה להיות בטיפול.אמיתי,כנה ולהשקיע בו את כל כוחותייך.זאת הדרך היחידה להחלים ולא רק בשביל הורייך,את צריכה בראש ובראשונה לעשות זאת למען עצמך.זאת הדרך היחידה שתוכל למנוע את הבית חולים ואת האשפוז שמהם את כה חרדה.

אני כאן אם תרצי.
קרן אור.

מעבר למה שכתבתי למישהי ,שכנראה תוכלי להתחבר אליו גם את,אומר לך שרובנו מחפשות אישורים מהסביבה שלנו.לזה שאנחנו חולות מספיק,לכך שאנחנו ראויות לטיפול.אנחנו מחפשות רציונלזציה במשהו שהיא נעדרת ממנו ולעתים אנו מכלות את כוחותינו במגרש הזה במקום להתמקד בלהבין את עצמנו ומתוך כך לגרום לסביבה שלנו להכיל ולהבין אותנו.
אני רוצה לחסוך לך שנים שאני ביזבזתי על הצטדקויות.שנים שאני מצרה עליהם כי יכולתי למרכז את עצמי ולהשקיע את האנרגיות במגרש הביתי,בטיפול שיעזור לי לא למצוא היגיון כי אם הבנה ,חמלה כדי שאוכל להרים את עצמי.קשה לסביבה להבין ואולי לעולם גם לא תצליח(ולשם כך ,אגב,יש קבוצות תמיכה להורים ולבני משפחה מומלצות ביותר!),אבל כן חשוב שתהיי בטיפול ושתלמדי להאחז בידיים המושטות לעברך ברצון.בקעי את חומת הבדידות.היא לא משרתת אף אחד,רק את הפרעת האכילה שלך.נכון,היא דורשת אומץ ותעוזה,אבל זאת לא קלישאה שביחד קל יותר.

אם תרצי לשתף יותר,אשמח.
קרן אור.

אני בטיפול, ועדיין מתקשה להיפתח ולשתף בהכל.
וניתקתי קשר עם המשפחה, הם לא יודעים עלי כלום חוץ מאיפה אני גרה בערך...
גם חברות הורדתי כמעט את כולן... אז אין מישהו שצריך את הקבוצות תמיכה...

ציפור בודדה,

כתבת שאת בטיפול-אפשר לשאול כמה זמן?ובאיזה אינטנסיביות?האם זה טיפול משולב?
אני מאמינה שאם יש קשר טיפולי טוב את לאט לאט תוכלי לסמוך,לבטוח ומתוך כך לשתף יותר.
הייתי במצב שלך וניתקתי מגע עם העולם חיצון כולל המשפחה הקרובה.אומנם חייתי בבית אבל מעבר לנוכחות הפיזית לא היה שם כלום.
עברתי כמה טיפולים עד שהגעתי לזה שגרם לי לדבר.פגישות ארוכות הייתי יושבת ושותקת.כשהחומה נסדקה אט אט הרגשתי במקום בטוח וגם אם זה לא היה ב100% גם שיפור של 20 % היה מדהים לאותה תקופה והוא זה שעזר לי להתחיל לבצע את השינוי.
אל תתייאשי.
שלך,
קרן אור.

מעל 3 שנים בטיפול פסיכולוגי, ופסיכיאטרי, ופחות משנה דיאטנית. מטפלים מעולים ואני נשארת הדפוקה...

את לא דפוקה ,פשוט קשה לך וזה הכי טבעי שבעולם!
האם כשאת מסתכלת אחורה למצב שלך לפני שלוש שנים,את חושבת שאת נמצאת באותו מקום?האין דברים שהשתנו,שאולי הם קטנים ואת מגמדת אותם?
ואיך את מרגידשה כשאת יוצאת מפגישה טיפולית?האם אין איזשהי הקלה?

אני יודעת שעשיתי איזושהי דרך, אבל אולי המקום הטוב יותר גורם לי להבין את עומק הבור שאני נמצאת בו. והקלה אני לא כל כך מרגישה, קשה לי עדיין לשתף מישהו אחר ואני מאד לא טבעית, מתאמצת בשביל לדבר. ואני כן מיואשת. לא מוצאת טעם בחיים האלו. ממשיכה בכל הטיפולים כי מבינה שזה הדבר ההגיוני היחיד שיש לי עכשו לעשות. אבל לא באמת מאמינה שיהיה לי פעם טוב. הלוואי שזה ייגמר.

על אף התוכן של הודעתך אני חייבת לומר לך שאני דווקא שומעת גם את החלק הבריא אצלך,זה שכרגע בתקשורת איתי..יש שם תקווה עדיין .אולי לא בעוצמה וכפי שהיית רוצה ,אבל היא עדיין קיימת.יכול להיות שאת מבקרת את עצמך יותר מידי?האם אין את דוחקת בעצמך?יקרה,הדרך היא ארוכה ומפותלת,לא פשוטה בכלל,אבל מה שחשוב הוא שאת כבר נמצאת עליה.צריך להמשיך להלוך גם אם בתחושה לעיתים כל כך רוצים להרפות.הרי את לא באמת מאמינה ששם,בויתור,תרגישי יותר טוב נכון?זאת גם הסיבה שאת כותבת כאן וממשיכה ללכת לטיפול,למרות ועם הכול.וזה מעודד.
תני לעצמך,אפשרי לך את הזמן שנדרש לתהליך .תני לצות המטפל לעזור לך,להיות שם בשבילך עד שמקצת הכוחות שאבדו בדרך ישובו אלייך.
תני לעצמך להיעזר גם בפורום הזה.
ואל תשכחי שלפעמים צריך לרדת למטה,אל עומק הבור,כפי שאת כותבת,כדי לצמוח ולעלות משם עם כוחות מחודשים,בריאים יותר של התמודדות.
אני כאן לכל דבר,רק אל תוותרי.
קרן אור

יקרה,
אפתח בוידוי ואספר לך ששנים הרגשתי כמוך.רציתי שהפרעת האכילה שלי תראה ,רציתי שהכאב החיצוני יצרום כמו זה הפנימי,שיבינו כמה קשה לי וכואב לי..אבל יודעת מה גיליתי?שאם יש דברים שלא מדברים אותם,הם לעולם ישארו בלתי מובנים.נכון,הפרעת האכילה שלך כואבת לקרובים אלייך שאוהבים אותך ולא מבינים למה את עושה את זה.אבל יותר משהיא כואבת להם היא כואבת לך.והכאב הזה גורם לך להאמין שרק עוד כמה קילוגרמים כשתגיעי למשקל הנכסף(יש כזה?באמת?לא סימנת מטרה כבר וגילית שכשהגעת אליה במקום להפסיק המשכת?) זה יהיה נסבל יותר.אבל זאת אחיזת עיניים.ואם את היית מדברת באמת ולא הפרעת האכילה שלך היית מבינה שבן אדם שרק רוצה להיות רזה ובריא היה עוצר בתהליך הזה ממזמן ושהמטרה כמעט אף פעם אינה מקדשת את האמצעים.
את לא בחרת להיות חולה.וחשוב שתזכרי זאת.אבל את כן יכולה לבחור להפסיק עם השכנועים העצמיים ולמצוא דרך אחרת ,בריאה יותר,לבטא את כל מה שהפרעת האכילה מנסה לומר.הדרך הזאת לא קלה,היא רצופה בטיפול ארוך עם עליות וירידות,אבל אני יכולה להבטיח לך שזאת הדרך הכי נכונה,הכי מובנת והיחידה שלא תשאיר אותך לבד .
שבת שלום.