נואשת לעזרה

שלום לוטה

ממה שאת מתארת נראה שהתחלת תהליך טיפולי משמעותי, שעזר לך אחרי שנים ארוכות של מאבק במחלה.
הנסיעה/עזיבה של הפסיכולוגית שלך,גם אם ברור שהיא חוזרת , היתה קשה מאוד עבורך .ממצב שבו הרגשת מוחזקת הרגשת שאת נשמטת. לדעתי בולמוסי האכילה הם ביטוי להמון רגשות קשים שעדיין אין לך כנראה מילים או יכולת לבטא אותם.
האם בתקופה זו את יכולה להיפגש יותר עם הפסיכיאטר?

לנואשת,

מעבר למה שכתבה לך אפרת אני יכולה להזדהות באופן אישי עם מה שאת מרגישה.גם אצלי,בזמנים שהמטפלת יצאה לחופשה(שהיתה לרוב קצרה יותר מחודשיים..) חלה נסיגה במצבי.אני חושבת שמה שהרגשתי היתה חוויה של נטישה.וכל ההבנה הקוגנטיבית שזה ממש לא כך,שהיא זקוקה גם לחופש אמיתי מהמטופלים שלה איפשהו בתוך תוכי רציתי להרגיש אחרת,שאני אולי חשובה יותר.ואת התחושות הקשות האלו,שבדר"כ הן כה אמביולנטיות,ניסיתי להמיר בלשחק בקוביות של הסימפטומים של המחלה.זה היה כמו לומר: "אני לא צריכה אותך באמת,יש לי את הפרעת האכילה שלי והיא לא תנטוש אותי,היא תמיד תהיה כאן כדי להכהות את התחושות שלי"(לא משנה שזה השקר הכי גדול שסיפרתי לעצמי אבל החוויה היתה כה קשה עד שסיפרתי אותו לעצמי שוב ושוב).
האם את יכולה להזדהות עם חלק מהתחושות האלו??

לשמחתי,המטפלת שלך צריכה לחזור בקרוב ואני חושבת שחשוב שתדברי איתה על מה שהיה. גם כדי להבין יותר למה את מגיבה כך וגם כדי שלהבא אולי תעשו הכנה אחרת..ובנתיים חשוב שתדאגי בתקופה זאת להחזקה גדולה יותר ,אולי עם הפסיכיאטרית שלך?
אשמח לשמוע מה שלומך.
אל ייאוש,
קרן אור.

אני כבר כל כך מיואשת כלאתי את עצמי בדירתי על סף פיטורין מהעבודה, בין בולמוסים לאנורקסיה מפוצצת את עצמי בטופומקס כדי שלא יהיו לי בולמוסים ויחד עם זאת קורעת את עצמי בספורט כדי לרדת את מה שהעליתי. אהבת אנורקסיה ושנאת בולימיה מרגישה כל כך לבד בצל המחלה משחקת במשחקים אסורים כל כך פוחדת ורק שתחזור כבר ורק שיהיה בינתיים קצת נחת קצת אוויר נקי לנשום מלבד אויר של סיגריות

יקרה,

קראתי את דברייך בכאב.שתי הקצוות של הפרעת האכילה אותה את מתארת הן סבל בל יתואר.השאיפה צריכה להיות להחלים.להפסיק למדוד את עצמך תחת המאזניים.אני יודעת שבמקום בו את נמצאת זה אולי נשמע לך כבדיחה..כצחוק..כדבר בלתי אפשרי.אבל יש לא מעט נשים שיצאו מהמעגל הזה כדי לספר לך שהחיים כל כך שווים בשביל לחיות אותם.
אבל כל דבר בשעתו.כרגע חשוב שדווקא תקיפי את עצמך בתמיכה,בהכלה,בעזרה ,עד שתוכלי לעשות זאת למען עצמך.
תרשי לעצמך להשען,להזדקק.
אני וכל חברי הפורום נשמח להיות כאן עבורך כדי להפיג מעט את תחושת הבדידות.את יותר ממוזמנת לשתף כאן.
שלך,
קרן אור.

אני אכן לא יכולה לדמיין את חיי ללא המאזניים ההיקפים הספורט האינסופי הצמצומים בלי המחלה הארורה הזאת שמלווה שניגון הדכאון המתמשך והארור לא פחות אני מרגישה כל כך לבד בתוך כל סימפונית המוות הזאת כאילו יש לה רק סוף אחד והוא לא טוב ומשום שאני לא מאמינה שיכול להיות לה סוף טוב אני רוצה כבר לסיים את זה ופשוט לחדול מלהיות וזהו. זוהי תחושה נוראית כאילו כל הזמן מוצמד אקדח לרקה, כל הזמן אקדח הפרעות האכילה.

לוטה,
עבר הרבה זמן מאז שכתבת כאן לאחרונה והאמת היא שהתלבטתי מה נכון להגיב על דברייך.כי מצד אחד את מתארת כמה קשה מצבך ומצד שני,את הודפת כל הצעת עזרה.
הפרעת האכילה רק נותנת לך הרגשה של שליטה,אבל אם תסתכלי על חייך תביני כמה היא שולטת בך.וכמה כל יום של הישארות בה,הוא מיותר.

אשמח לשמוע מה שלומך בימים אלו.
שלך,
קרן אור

אגב,איך את מרגישה מאז שובה של המטפלת?והאם דיברת איתה על מה שהיה?

המטפלת חזרה והתחלתי גם טיפול אצל פסיכיאטר שמומחה להפרעות אכילה.
קשה לי לוותר על האנורקסיה למרות הסבל הרב הכרוך בה.. אני מניחה שהחודשיים הקשים שעברו עלי גורמים לי לרצות להיאחז יותר במחלה ככלי התגוננות..
הבולמוסים גרמו לי להיאחז באנורקסיה יותר על מנת לשלוט במצב.. אני יודעת שזו שליטה מדומה אך לא מצליחה להשתחרר מזה, כאילו רק תחושת הרעב תציל אותי מייסורי העולם ורק גוף שדוף יתן לי לנצח. זה נורא אני יודעת ובכל זאת קשה נורא להרפות

יקרה,

זה טיבעי שלא תוכלי להרפות כי הפרעת אכילה היא מן מנגנון השרדות.הרצון לשליטה נובע ממקום פנימי עמוק שמבין שהחיים שלו יצאו משליטה.אנחנו מנסות להביע דרך הגוף את מה שהנפש כרגע לא יכולה להכיל לבד.לכן זה חשוב שאת בטיפול וטוב שהתחלת טיפול אצל המתמחים בכך.
גם אצלך אני מניחה שישנם שני קולות.הקול הבריא,זה שכותב לי כאן ומבין שהוא צריך עזרה,והקול החולה שמסרב להרפות.אני יודעת שאולי במקום שאת נמצאת כרגע את שומעת יותר את הקול החולה אבל לאט לאט עם טיפול נכון והרבה עבודה עצמית מאזן הכוחות הזה ישתנה.
אל תוותרי על עצמך.ואני כאן אם את רוצה להשמיע יותר.
שלך,
קרן אור.