מה הטעם כבר...

בהמשך לשיחתנו מהעבר,אתה יודע ששמן ורזה זה בראש....הרי ברור לך שזה אף פעם לא יספיק,כיוון שישנו חלק בתוכך שרעב,רעב לדברים אמיתיים שחסרים לך...ושום צום או התעמלות או מספרים לא ישנו וימלאו את החלל הזה,שאותו אתה מנסה להרעיב.
אין מנוס מלפנות לטיפול.אם אתה רוצה להתחיל לשנות את התפיסה שלך את עצמך,להתחיל לחיות חיים אמיתיים ומלאים,הפסק להציב לך יעדים בלתי אנושיים,ופנה לקבלת טיפול.
אם נשאר בך איזה קול קטן שרוצה משהו בשביל עצמך,אתה יודע מה אתה צריך לעשות.ועדיף עכשיו לפניי שיהיה מאוחר מידי.
מאחלת לך את הכי טוב שיש,ומקווה שאתה תתחיל לאחל אותו גם לעצמך,
קרן אור

וזה בדיוק ממה שאני מפחד אני חושב... אם אני אפסיק מה ישאר לי.....כלום.....

אם אתה לא רוצה לעזור לעצמך,אז מה אתה מצפה ממני???
הגיע הזמן להביט לפחד בעיניים,בליווי תמיכה מקצועית,ולהתחיל לעבוד כדי שתגלה שיש לך עוד הרבה דברים טובים אחרים(ואני רואה אותם לנגד עיניי בכל היסטוריית החיים שלך),בלי קשר למראה החיצוני שלך...
שבת שלום,שלום עם עצמך,כל השאר יבוא אח"כ,
קרן אור

אז זהו זה קרן.. זה לחיות או למות בשבילי....הגעתי למסקנה הזאת... אחרי שהתעלפתי ואושפזתי היום אחרי ריצה הגעתי למסקנה הזאת... יש יותר בחיים האלו מאשר משקל ומראה...אז יכול להיות שבגלל מצב מסוים שאני נמצא בו אני מדבר כך... אבל אני יהנה מהספק...אני ביליתי את השנה האחרונה בעיסוק אובססיבי במשקל ובהרזיה...כמו שאמרת זה חיפה על בעיות אחרות , יותר עמוקות ....ניסיתי למצוא הגדרה למי שאני .. מה שעושה אותי בן אדם... שמחתי שהיתה לי מטרה בחיים ... להוריד משקל.. אכן מטרה אצילית.. אבל איפשהו במהלך הדרך איבדתי את עצמי יותר מבעבר..איבדתי את החברים ,איבדתי את המשפחה,איבדתי את המטרה לחיות... אז הגעתי לצומת דרכים...אם אני מחליט לחיות אז אני אחיה ... ואם לא אז כבר עדיף למות... אין טעם להתנדנד בין שני הדרכים... הרבה זמן הרגשתי כמו פאזל שהחתיכה שלו חסרה... העיסוק האובססיבי בהרזיה מילא את הפאזל הזה לזמן מסוים... אבל גם אני כשמוחי מעורפל יכלתי לשים לב שהחתיכה הזאת פשוט לא מתאימה... המשכתי בזה למרות כל .. זה מילא לי חלל שלא הצלחתי לסגור..אבל היום קרה לי משהו שונה... אני לא יודע אם זו היתה המכה שקיבלתי בראש או התרופות... הייתה לי הארה.... אף אחד מאיתנו בעולם הזה לא מרוצה מעצמו... כולנו היינו רוצים לשנות משהו בעצמנו ... פיסית ופסיכולגית ... אבל זה מה שעושה אותנו בני אדם... לדעת שאנחנו לא מושלמים,ואי אפשר לקבל הכל.אז הנה הגעתי לצומת דרכים... אני יכול לבחור בדרך הקלה.. זאתי שבחרתי בה כל כך הרבה פעמים בעבר...רוב הסיכויים שאם אני אבחר בה אני לא יהיה פה בתוך מספר חודשים.. אבל אני גם יכול ללכת בדרך חדשה... שלא הלכתי בה בעבר... הדרך הזאת קשה יותר ... ומלאה במהמורות ...זה לא משהו שהרתיע אותי בעבר.. לטוב ולרע...אז כן זה הכל או כלום ... אבל בדרך ההפוכה... אני חושב שאני אלך בדרך של השיקום ואתם יודעים מה? אני אקיא דם ויאבק... אבל לפחות זה יהיה למטרה הנכונה ... תודה לך שהארת לי את הדרך... דניאל.

אני יותר משמחה לקרוא את מה שכתבת.זה הזכיר לי הרבה מעצמי,כי בעברי כמעט הגעתי למצב של התקף לב לילה אחד,וזה היה הלילה ששינה את חיי.וכן,היו הרבה קשיים בדרך,לפעמים אפילו רציתי לוותר,להפסיק להיאבק,אבל נאחזתי בכול,בכל מה שיוכלתי,כי ידעתי שאין אמצע זה שחור או לבן,וההחלטה התקבלה.וכמו כל החלטה שקיבלתי בעבר הלכתי עם זה עד הסוף.אני תמיד אומרת שלפעמים כמו במלחמה אנו עשויים להפסיד בכמה מערכות,אבל אני רוצה שתזכור שמה שמשנה זאת השורה התחתונה-לנצח את המלחמה(ואתה הרי יודע לנצח,לא??).
שמור את מה שכתבת כאן היום,זה ילווה אותך תמיד אם יהיה קצת קשה,יזכיר לך לשם מה אתה עושה את זה.
אשמח לשמוע איך עובר עלייך כל התהליך,ללוות ולסייע,ואני מאמינה בך דניאל,אתה מסוגל וראוי לחיות חיים תקינים,מלאים ומאושרים.
אתה רק צריך ללמוד להאמין בעצמך,גם זה יבוא.
שלך,
קרן אור(ובבקשה לא לכתוב את השם הפרטי שלי כאן,מחקתי אותו מההודעה הקודמת.תודה).