בתהליך של עלייה במשקל.

היי קרן

אני כבר כמעט שנה נאבקתי בהפרעת אכילהאני בת עשרים, הגובה שלי 1.65. ממשקל 55 ירדתי ל-46. הדבר הזה הרס לי את החיים. ההתעסקות הזאת באוכל בספורט בעצמי. הייתי נשקלת כל יום ואם הייתי עולה גרם אחד יותר הייתי נתקפת דיכאון ולא הייתי אוכלת כלום באותו יום.זה מנע ממני המון דברים בחיי היומיום ובכלל נהייתי עצבנית חסרת סובלנות ופשוט איבדתי את האופי שלי.
גם קיבלתי הרבה הערות את רזה מדי, זה לא את, זה לא יפה את מזיקה לעצמך, את הורגת את עצמך...אני אהבתי לראות את עצמי רזה, פתאום גם קל נורא לקנות בגדים. הכל אומנם עולה אבל גדול ולא מחמיא בכלל.
בהתחלה התעלמתי מהתגובות האלה אפילו נהניתי מהם. המשפחה החברים החברות סבלו ממני ודאגו לי וכבר לא ידעו מה לעשות אבל המשיכו לחפור לי ולדבר ולדבר וזה הגיע למצב שגם אני שנאתי את עצמי וזהו נמאס לי.אני רוצה לחזור לאיך שהייתי פעם, הייתי קצת מלאה אבל מאושרת ולא חשבתי יותר מדי לפני שהכנסתי משהו לפה, זה היה מעשה רגיל, אני רעבה אז אני אוכלת.
וברור שעדיף את זה מאשר להיוצ רזה ואומללה, כי זה הגיע למצב שאיבדתי את החיים שלי,את עצמי. ולאט לאט התחלתי לאבד את הסובבים אותי וזה שבר אותי.
החלטתי שהגיע הזמן לשים לזה סוף, והתמיכה מההורים והחברים כלכך דחפה אותי להבריא, לחזור לעצמי, אני בתהליך של עלייה כבר כמעט שלושה שבועות, ועליתי די מהר, אני כבר כמעט 49. בהתחלה גם נשברתי מאוד כי פתאום אתה רואה את עצמך עולה במשקל ושומן שלא היה לך לפני פתאום קשה לך לראות ואתה מרגיש מגעיל עם עצמך אבל אז את אומרת לעצמך-פאק, על מה אני בוכה? עור זה בריא, עצמות זה חולה. אנורקסיות זה לא נורמלי. בן אדם צריך לאכול כדי להתקיים, על בן אדם צריך להיות בשר, לא עצמות.
אני לא אומרת שזה לא תהליך קשה, התהליך הזה של עלייה במשקל, אבל בסופו של דבר אני קיבלתי את החיים שלי בחזרה ולאט לאט כמה שזה קשה אני מתחילה פחות ופחות ךחשוב על זה. אני עצרתי את עצמי בזמן, כי אם הייתי ממשיכה היה לי עוד יותר קשה לצאת מזה. תצאו מזה כמה שיותר מהר שאפשר לפני שזה יגיע למצב שלא תוכלו לשלוט על זה והעלייה אחר כך תהיה לכם יותר קשה.. כי במצב הזה אתן לא חיות וככה גם אנשים מסתכלים עליכם. אתן הורסות לעצמכן את החיים וגם למשפחה ולחברים שלכם. אני יצאתי מזה ואני מאושרת יותר מתמיד. זה אפשרי!!
החיים זה מתנה, אל תשכחו את זה! יש פה מישהו בשבילכם!